לא התנדבתי לגלות לחברה שלי שאני ביסקסואל
כשפגשתי אותה הייתי עדיין בתחילת הדרך, מישהו שעוד חושש מהרבה ביקורת ושיפוטיות, עוד לא מבין עד הסוף את הנטייה המינית שלו בעצמו, מבין שהוא חריג בשני העולמות, עולם הסטרייטים ועולם הגייז. זאת הונאה? זאת בגידה? שאלה של עיתוי
אבל רגע, התחלתי מסצינת הסיום. זכרונות קופצים לראש, לא תמיד מהאזור שרוצים לזכור. נתחיל מחדש:
ליאת (שם בדוי) היתה חיילת על סף שחרור כשהכרתי אותה. גובה בינוני, משקל בינוני, שיער רך. לא מלכת היופי, גם לא מישהי שהייתי מסובב אחריה את הראש ברחוב. בואו נאמר שהיא לא ה"טעם הקלאסי" שלי, ורבים מחבריי הרימו גבה כשהתחלתי לצאת איתה. אבל משהו בה עשה לי את זה לגמרי.
נפגשנו על חוף הים, על המזח, וזה התקדם כמו איזה סרט תורכי; נשארים כל הלילה מול הגלים, החיוך, הישבן, העובדה שהיא אהבה לשיר במקלחת וגם עשתה את זה טוב, ההורים שלה שאימצו אותי מהר מאוד, הכלב המאונן שלה שרצה אותי לעצמו, ואחיה הגדול שאחרי שנים התוודה שגם הוא היה מאוהב בי, אבל זה כבר סיפור ליום אחר.
אני כבר הייתי סטודנט והיא עוד לא השתחררה מהצבא, היא באה ממושב קטן בצפון ואני מהמרכז, היא היתה חילונית כופרת ואני מעט מסורתי, היא אהבה יונה וולך ואני את נתן יונתן. אבל התאים לנו, למרות כל הפערים. היינו צוחקים ומבלים, אוכלים ומזדיינים. ואלמלא הייתי גם פחדן, אולי הייתי מציע לה.
אז, עוד הייתי ביסקסואל בתחילת דרכו, שעוד חושש מהרבה ביקורת ושיפוטיות, שעוד לא מבין עד הסוף את הנטייה המינית שלו בעצמו, שמבין שהוא חריג בשני העולמות, עולם הסטרייטים ועולם הגאווה. לא מיהרתי לומר לה בדייט הראשון שאני דומיני. זה חשוב בכלל?
מי בדייט הראשון מספר הכל? או בדייט השני?
עכשיו קופצים להם כל הצדקנים וזועמים על המקלדת, "וודאי שזה חשוב! חיים בשקר! הונאה! מה זה פה? זכותה להחליט!", חבר'ה, להירגע. ברור שזה חשוב, אבל השאלה הגדולה, כמו תמיד ביחסים, היא שאלת העיתוי.
רבותיי וגבירותיי, בואו לא ניתמם. מי בדייט הראשון מספר הכל? או בדייט השני?
מתי בדיוק הגברים ה"סטרייטים לגמרי" מעדכנים את הדייטים שלהם "אני לא באמת טייס", "אבא שלי לא ממש עשיר", "אני גר עם ההורים", "יש לי זיבה", "אני אלים", "פעם הייתי במעצר", "אני מאוד קנאי", "אני מפליץ עשר דקות כל בוקר", "אני לא באמת בן 36 אלא בן 45","אני לא באמת ברמת ההכנסה עליה כתבתי ב-JDate" ועוד כמה וכמה פרטים מהותיים, שבעולם הדייטים לא מוזכרים, עד לעיתים שכבר מאוחר מדי? או נעלמים לגמרי יחד עם החיוך הכובש והאישיות המלבבת אחרי הדייט הרביעי?
מתי בפעם האחרונה בדייט שלך לא מרחת שכבת קונסילר ומייקאפ שתסתיר את החטטת על מצחך? מתי באמת כתבת את האמת ביחס למשקל שלך בכרטיסי אתרי ההיכרויות, אליהן את "לעולם אינך נכנסת"? מתי פעם אחרונה אמרת בדייט הראשון שבעצם את באמת רוצה הרבה ילדים? ומתי תספרי לעזאזל את האמת, איך עזבת את החבר האחרון שלך בגלל שאמא שלו היסטרית מדי ואבא שלו מספר לך בדיחות גסות?
הדייט הראשון הוא יותר ראיון עבודה
תפקידו של הדייט הראשון הוא היכרות. לא היכרות אמיתית, מעמיקה, שמטרתה ליצור חוטי רגש ומחוייבות בין שני אנשים. הדייט הראשון הוא יותר ראיון עבודה. כל צד מנסה להרשים ולמכור את מרכולתו, רצוי בהגזמות. כולם משפצים את עצמם במכוני הכושר וטיפוח, כולם מתייצבים במיטב הבגדים והבישום, כולם הופכים את עצמם למי שהם באמת היו רוצים להיות.
אז אני לא סיפרתי לליאת שאני דומיני. והיא לא סיפרה לי על השומה שהיתה לה בירך הפנימית מצד שמאל, במקום אליו גברים רבים היו מגיעים בדייט הראשון ולא חוזרים אליו בדייט השני.
וככה זה עבד חודשים. ליאת שרתה בצה"ל, ובכל רגע נתון שיכולתי הייתי בא לבסיס לפגוש אותה, להביא מתנות קטנות וגדולות, לגנוב כמה רגעי אינטימיות. בסופי שבוע היא היתה באה אליי לדירת הסטודנטים וקיבלה אירוח של מלון חמישה כוכבים. כשליאת היתה זקוקה לדבר מה, היא לא היתה פונה להורים אלא אליי, והיתה מקבלת הכל. היינו בפיקניקים ובטיולים, יצאנו למסיבות ולתאטרון והיה נפלא.
הזוגיות פרחה והיינו מושלמים יחד. אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי היתה, כשחברה שלה פעם ניסתה להתחיל איתי באיזו יציאה. רעות, שהיתה חתיכה הרבה יותר מליאת, ניגשה אליי באיזה בר כשראתה אותי עם חבריי. היא נצמדה ואמרה שאני נראה טוב במיוחד. הודיתי לה, מעט מובך, אבל הבנתי את המשחק מהר מאוד. כשהיא הציעה לי לבקר אותה איזה יום, אמרתי לה שליאת ואני נשמח.
אחרי כמה חודשים, באחת משיחות הלילה שלנו, ליאת ואני צפינו באיזה סרט טלוויזיה. ליאת אמרה על אחת הדמויות "איזה הומו".
"נו, אז מה?" שאלתי אותה.
"מה זאת אומרת אז מה? כאילו הומו..." ובתוך שנייה, בלי לחשוב, אמרתי לה: "גם אני הייתי עם בנים, וזה לא כזה נורא".
בום!
ליאת קפצה מהמיטה במהירות של רץ אולימפי מג'מייקה. "מה זאת אומרת???" צעקה.
לא יודע למה ואיך זה שאני נשארתי רגוע, כמעט אדיש, אבל עניתי ממש בשקט: "זאת אומרת שאני גם וגם".
היא רצתה לדעת מה זה אומר עלינו
זו היתה שיחה לא פשוטה, שנמשכה שעות שנידמו כנצח. ליאת רצתה לדעת מה בדיוק, ואיך וכמה היו ואיך זה בדיוק עובד. היא גם רצתה לדעת מה זה אומר עלינו. אמרתי לה שאני נאמן לה, שתמיד הייתי ושכך זה יישאר.
ליאת לא הבינה איך זה שאני יכול בלי, אם אני גם וגם.
"זה נורא פשוט חמודה, כרגע אני איתך וטוב לי איתך ואת מספיקה לי להכל. את מכירה אותי את יודעת שאני נאמן ומשקיען".
ליאת אמרה שהיא צריכה לחשוב על זה. אחרי זה סיפרו לי שהיא דיברה עם חברות שלה. כולן כמובן אמרו לה לפרק את הזוגיות הזו ומהר, לפני שתמצא אותי עם איזה גבר יום אחד, או ארצה ללבוש את השמלות שלה.
אף אחת מהחברות שלה לא דיברה בשבחי. איש לא אמר לה שאין קשר בין הומואיות או דומיניות לבין חוסר גבריות או עודף חרמנות. דווקא אילן, ידיד הנפש שלה מהתיכון, אמר שלפי מה שהוא ראה אני כולי מאוהב ואין מה לדאוג.
לקח זמן, והיו לא מעט עקיצות. קצת מזכיר את הסיטואציות שרואים בסרטים, על זוגות נשואים אחרי בגידה. ליאת אמרה שהייתי צריך לספר לה קודם. עניתי לה בשאלה: "היית יוצאת איתי אילו הייתי אומר לך את זה בדייט הראשון או השני או השלישי?" היא ענתה "לא" מיידי.
"אז את רואה! עובדה שמול הדבר ה'זוועתי' הזה שאני דומיני עומדים עכשיו הרבה דברים והרבה חוויות, שהשגנו בזכות זה שלא סיפרתי לך מיד. אילו הייתי מספר לא היינו עכשיו יחד. וכמה טוב לנו? חוץ מזה, הרי גם את לא סיפרת הכל מיד נכון?" אמרתי וליטפתי את רגלה.
היא הסמיקה. "רק תישבע לי שתמיד תהיה נאמן לי, ושאם לא תוכל תגיד לי וניפרד".
עניתי לה שהיא כבר אמורה להכיר אותי, ושחבל שהיא בכלל מבקשת דבר שהוא כזה ברור מאליו. זו היתה הפעם האחרונה ששוחחנו על כך.
הקשר התקדם, וכבר היינו יחד שנתיים וחצי. יום אחד, כשליאת היתה במקלחת, הדלקתי את המחשב כדי לשלוח מייל. נכנסתי לכתובת אתר שרת הדוא"ל שלי והגעתי ישירות לתיבת המייל של ליאת, ממנה היא כנראה שכחה להתנתק.
היה ברור לי שמשהו לא טוב קורה
ושם זה עמד, מולי, עשרות אימיילים, כולם מגבר אחד ואחר. כותרות לוהטות כמו "אתמול כשחיבקתי", "הכי שווה בעולם", "כמו בירח דבש" ועוד כמה. הלב שלי התחיל לדפוק במהירות. היה ברור לי שמשהו לא טוב קורה. נכנסתי לאימייל הכמעט אחרון שהגיע, שכותרתו "מתי כבר נהיה יחד?" ושם צרבו המילים את נשמתי:
"אני מת שתעזבי כבר את החבר ההומו הזה שלך ותבואי להיות עם גבר אמיתי מאה אחוז. אני לא מבין למה את לא מדברת איתו, אמרת לי שממילא זה לא האחד, יאללה בואי תהיי שלי".
קראתי את זה שוב ושוב. לאימייל שלפני האימייל הנורא הזה גם צורף קובץ - שניהם יחד מחייכים, מצלמים את עצמם במיטה, לבושים רק למחצה. לא חשבתי יותר מדי, הפכתי את התמונה לרקע של שולחן העבודה.
הלכתי לשטוף את הכלים בכיור. ליאת יצאה מהמקלחת. "חתיכת בן זונה", היא צעקה עליי בקולי קולות, אחרי מספר דקות. היא הגיעה למטבח מתנשפת, נוטפת מים מהשיער, עיניה קרועות לרוווחה: "מה נראה לך שאתה עושה? מחטט לי במייל?"
היו לי הרבה דברים לומר לה, שהיא זונה, שהיא זונה בת זונה, שהיא בוגדת, שהיא חלאה, שנתתי לה הכל, שאני לא מבין למה, שהייתי נאמן, שאני לא הומו, שחבל שהיא לא האמינה לי. רציתי לדעת מתי זה התחיל, ומה היה חסר לה? וכמה זמן זה נמשך והאם היא בכלל אהבה אותי אי פעם? הכל הסתחרר לי בראש. כל מה שעברנו יחד, ההבטחה שדרשה ממני כשגילתה שאני דומיני. כל הפעמים שאמרו לי שביסקסואל חייב לבגוד, כי זה הטבע שלו. ההוכחה לזה שאם אתה סטרייט לא בהכרח אומר שאתה לא מניאק, והכאב הזה, שהתפשט מהראש אל הלב, בגל חום לא נעים שהפך לזיעה מטפטפת.
אלף ואחד משפטים רצו לי בראש. ולבסוף אמרתי לה בקול שקט: "את עושה לי שלולית במטבח. תתלבשי ותעופי מפה ומהחיים שלי".
האימייל של אמיר
לפנייה לכתב/ת 
