ליגת האלונקות

יצאה האוזן: יעקב אז'ובל

ברשימת פצועי כל הזמנים שמור מקום של כבוד ליעקב אז'ובל, בלם מכבי פתח תקווה, ובאותה מידה לאיש שפירק לו את הצורה - מספר 6 של בית"ר ירושלים בשנות ה־80, הבלם אודי אשש. האיש הזה, שכבר בנוער סימן לעצמו לא מעט איקסים על הפקקים, זכה לשיר האוהדים המקורי ביותר שצמח בימק"א באייטיז - "אשש יביא לנו רגל" - ונדמה שהקדיש את מיטב שנותיו כדי לתדלק את מיתוס הכסחן שדבק בו. לא הייתם שם כשזה קרה? תיזכרו לרגע בפתיח של "משחק השבת" בערוץ 1. ההוא בחולצה הצהובה שחופן את שק האשכים של השחקן שמולו, מסתכל לו בלבן של העין ומחייך? זה זה.

"לא, הסיכה בגבה זה מפציעה משרדית" (צילום: עומר מסינגר)

אז'ובל זכה להקשיב לסוליית הנעליים של אשש ממש מקרוב, ובניגוד לאבחנת הרופא שרד כדי לספר על זה. "הגענו לימק"א למשחק שבשביל בית"ר היה מכריע לאליפות", הוא משחזר אחרי 22 שנה. "המאמן שלנו, משה המאירי, ביקש שאשמור אישית על החלוץ ירון כהן, אבל ביקשתי ממנו לשמור דווקא על אלי אוחנה, בגלל שהכרנו מהאימונים המשותפים בנבחרת". כעבור 45 דקות גילה אז'ובל עד כמה טעה כשבחר לשמור על גדול חלוצי ישראל: "במשך כל המחצית אוחנה בקושי נגע בכדור, ואז, כשירדנו לחדרי ההלבשה, תפסו אותי כמה אוהדי בית"ר ופוצצו אותי במכות. השוטרים שעמדו מסביב בעטו לי בגב ואמרו שלא כדאי לי להתקרב לאוחנה, כי אני לא אצא חי מהמגרש. נכנסתי לחדר ההלבשה, מנופח ממכות, ואמרתי לחברים שלי לקבוצה שמי שלא יתאמץ יחטוף ממני, כי אחרי ההשפלה שעברתי אני חייב להחזיר לעצמי את הכבוד".

וכאן אז'ובל יכול לסמן טעות טקטית מספר 2: "שתי דקות לסיום נשרקה קרן לבית"ר. אודי אשש, חנן אזולאי ושלמה שירזי באו לכיווני במקום לתפוס עמדה לנגיחה. אחד מהם, כנראה אשש, נתן לי פצצה לפנים. עד היום אין לי מושג מי זה היה, ואם היה שם אגרוף או בעיטה. בכל מקרה, נפלתי ודיממתי המון מהשפה העליונה. שכבתי על הדשא, ואז שוב בא מישהו ונתן לי וולה לראש. השוער שלנו, משה מרכוס, התחיל לצרוח מפחד, ואני הרגשתי שהאוזן שלי ניתקה ממקומה. היא פשוט נשארה שם תלויה כשכל הדם נוזל עלי. מהעוצמה של המכה התבקעה לי האפרכסת, וכל הקרקפת נפתחה. הרופא ניגש אלי ואמר לי שאם אני לא יוצא מהמגרש, אני עלול למות".

אז'ובל לא נתן לזוטות כמו סכנת חיים לעצור אותו לפני שהשופט שורק לסיום. "נשארתי על הדשא עם תחבושת ארעית", הוא אומר, "בניגוד להוראות הרופא, עד שהמשחק נגמר. בחדר ההלבשה הוציאו את כולם ונעלו אותי בפנים, כי אחד השוטרים אמר שאוהדי בית"ר הוציאו עלי חוזה. בחוץ זרקו עשרות אוהדים סלעים ואבנים ושברו את החלונות, אז התחבאתי מתחת לשולחן פינג פונג. רק אחרי שעתיים פינו אותי להדסה עין כרם, אבל זה לא נגמר. בדרך סגרו עלינו ארבע מכוניות עם דגלי בית"ר, וצעקו משהו בסגנון 'נשחט אותך'. קפצתי מהרכב ורצתי עד שראיתי אמבולנס שהבהיל אותי לבית החולים. המצב של האוזן לא היה טוב. קראו לפלסטיקאי מומחה, שהצליח להציל אותה ולשמור על איזשהי אסתטיקה מינימלית, ועשו גם 28 תפרים בקרקפת. עד היום אני עם אפרכסת שבורה".

כעבור ארבעה ימים הופיע אז'ובל למשחק גביע של אמצע השבוע. עוד לפני כן, הוא מספר, הגיעו אליו אותם אוהדי בית"ר שרדפו אחריו והתנצלו. הוא סלח. ואשש? הוא מצא מאז את אלוהים וחזר בתשובה. מוטב מאוחר וכל זה.

התפוצצה הביצה: לירן שטראובר

יש שחקנים שעדיין אין להם אלוהים. קחו למשל את לירן שטראובר, שוער פעיל במכבי נתניה (וגם דוגמן, כוכב פרסומות ובעלה של ההיא). האיש הזה כבר רשם לזכותו חמישה ניתוחים וכמה פציעות מרשימות במיוחד - לא כולל כוס הקפה שהתפוצצה לו ביד ושילחה אותו לניתוח באצבעות.

הפציעה הכי טראומתית של שטראובר אירעה בעקבות היתקלות כואבת בהישאם זועבי. השוער עלה לכדור גובה, זועבי לא ראה אותו ממטר, ראש פגש בראש, והשאר באסה. "התעוררתי בחדר התאוששות ברמב"ם אחרי 16 שעות", הוא מספר, "עם שלושה שברים בפנים. הרגשתי כאב נוראי וביקשתי מראה כדי לראות את עצמי. אמרו לי אין כרגע, ננסה להשיג לך. בקיצור, משכו זמן. אחרי כמה שעות בא צוות מהטלוויזיה לראיין אותי ל'חמש עם רפי רשף'. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את עצמי, על המסך בטלוויזיה. מה אני אגיד לכם, טראומה רצינית. מזל שהייתי מפוצץ במשככי כאבים, ככה לא לקחתי את זה קשה מדי".

"שעה אני על הרשת, לא מוצא כלום בגוגל" (צילום: עומר מסינגר)

חודש וחצי לאחר מכן חזר שטראובר לפעילות. זה כאב. "באימון הראשון אחרי שחזרתי ניסיתי לשחק עם קסדה כזאת כמו של פטר צ'ך, אבל זה לא הרגיש לי נכון. אחרי עשר דקות זרקתי את הקסדה ואמרתי לניסים כהן 'יאללה, תבעט לי'. הוא שיחרר פצצה לחיבור, אני עליתי לכדור - ובמקום עם הידיים הוצאתי אותו עם הראש. מאז אני לא פוחד מכלום".

אז לשטראובר יש ביצים, אבל פעם הוא כמעט ויתר עליהן. זה קרה כשהיה שחקן צעיר שניסה להשתלב בהפועל תל אביב; באימון השחרור לקראת שבת שיחקו הוא והחבר'ה טניס־רגל, מין תרגיל הרפיה שמאמנים מעבירים לשחקנים. "התרוממתי לכדור", הוא מספר בקור רוח, "ואחד השחקנים מהקבוצה השנייה כנראה היטה לכיווני את המקל שעליו נמתח הגומי". עכשיו אתם בטח יכולים לנחש מה קרה: "נחתתי על המקל", הוא מאשר.

"בהתחלה לא הרגשתי כלום, סתם כאב כזה שנעלם. לבשתי טייטס, מעליהם מכנסיים ועוד טרנינג. לא היה קרע במכנסיים ולא כלום, אז הייתי בטוח שזה רק שריטה או משהו. הורדתי את הטרנינג, והכל נראה בסדר. הורדתי את המכנסיים, אין בעיה. כשהורדתי את הטייטס, התעלפתי. כל הכלי דם וכל הבלגן, הכל נשפך החוצה. מה שהחזיק אותם במקום היה הטייטס. זה היה מחזה לא נעים. כל מי שבא לראות אותי ישר ברח. מיד הזמינו אמבולנס והזניקו אותי לחדר ניתוח, שם כבר חיכו לי עם אפידורל. עשו לי יותר מ־50 תפרים". יותר מ־50 תפרים בביצים, אנחנו ממלמלים בכאב. "הרופאים קוראים לזה שק אשכים", הוא מתקן, "בואו נשמור על שפה ראויה".

החדשות הטובות הן שאמנם נשארה צלקת, אבל הרופאים עשו עבודה טובה. "הכל חזר למקומו בשלום", הוא מרגיע. "מה שכן, מהזריקה של האפידורל שנתנו לי בכזאת מהירות דפקו איזה צינורית שמובילה נוזל למוח. בגלל זה, בכל פעם שהייתי מתיישב הייתי מרגיש כאילו קיבלתי פטיש חמש קילו בראש". היינו אומרים גם על זה משהו, אבל אנחנו קצת פחות בקטע של להיפצע.

התפרק המרפק: יוסי מזרחי

כמו כל דבר ישראלי, גם הנפצעים נחלקים לשלוש קטגוריות. בראשונה תמצאו את אמני השליטה בכדור, שמדי משחק מוצאים את עצמם מרחפים שניים־שלושה מטרים באוויר אחרי עוד מפגש עם מגן מתוסכל. נציגים בולטים בקבוצה הזאת הם יוסי בניון, שזכה להנחיה מיוחדת על שמו באיגוד השופטים; שלום תקוה, שביקר בקליניקה של פרופסור מרטנס באותה תדירות שאתם מזפזפים לערוץ האופנה; ומאור מליקסון, שעדיין לא הפנים שאפשר למסור, ולכן יבלה את השנים הבאות בווסרמיל. בקטגוריה השנייה נמצאים הניג'סים, אלה שבשכונה היו נבחרים ראשונים ולא בגלל היכולת. הם פשוט כל כך מעצבנים, שהדבר האחרון שאתם רוצים זה לקבל אותם כשומרים אישיים. מרקו מטראצי הוא מקרה כזה, לכן לא חסרים מי שישמחו לסגור איתו חשבון; ראסיה בחזה או נעל בפיקת הברך, זה כבר הצעת הגשה.

"תראה תראה, הוא מכניס לתיק את ההוגו בוס" (צילום: אבי רוקח)

הקטגוריה האחרונה שייכת לשרוטים - האז'ובלים והאהוד־כחילות למיניהם - שגם אם יעברו תאונת דרכים נוראית בדרך למגרש הם ינגבו את הדם, יתכסו בתחבושת ויצאו לשרוף את הדשא. ביניהם נמצאים השוערים; אחרי הכל, מי פסיכי להעביר קריירה בזינוקים לרגליים של סוסים כמו אנדז'יי קוביקה, זיטו אוגבונה ואורן ניסים?

יוסי מזרחי, למשל, הוא פסיכי כזה. מגילת הפציעות המגוונת שהוא גורר אחריו בתום שני עשורים של משחק יכולה לשמש עונה שלמה בסדרת בית חולים, אפילו שלא לכולן יש תיעוד בארכיונים (פריקת כתף באימון? מחזירים למקום וממשיכים כרגיל). אז מה בכל זאת? ובכן, הנה רשימה חלקית: 16 תפרים באוזן שמאל, שבר באף, קרע ברצועות כתף שמאל, שבר במרפק יד שמאל, קרעים במותן, פגיעה קשה בברך שמאל, קרע ברצועות ברך ימין, קרע במפשעה, שבר ביד ימין, שלוש צלעות שבורות, קרע באוזן ימין וארבעה זעזועי מוח. על הדרך: שברים ונקעים בכל אחת מעשר אצבעות הידיים.

ממרחק השנים, כשמבקשים ממזרחי לשחזר את הפציעה הקשה מכולן, הוא מדפדף לתחילת ינואר 1984. בית"ר של אז הובילה את הטבלה בהפרש של 10 נקודות ממכבי חיפה, והתכוננה למשחק העונה מול המדורגת שלישית, הפועל תל אביב. 2,000 אוהדים התמקמו על הגבעות באימון אמצע השבוע בבית וגן וראו את המאסטרו אורי מלמיליאן משגר עוד בננה לחיבור הימני של השוער. מזרחי, ששנא לחטוף גול גם במשחקי סטנגה בשכונה, ריחף לכדור עם יד ימין, הוציא אותו בהדיפה א־לה גורדון בנקס, ונחת על מרפק שמאל.

"המרפק התרסק", חוזר מזרחי על הדיאגנוזה 24 שנים וחצי אחרי נחיתת האונס. "הרגשתי כבר באותו רגע שזאת פציעה מסובכת, אבל כמומחה לפציעות אתה לא חושב באותו רגע לכמה זמן זה ישבית אותך. אתה רק רוצה לחזור".

מזרחי אמנם חזר, אבל זה לקח לו שלושה חודשים - תקופה שאיפשרה לירוקים של שלמה שרף לנגוס בעקביות בפער מבית"ר, במה שייזכר לנצח כמהפך הגדול בתולדות הליגה שלנו. כשהוא הוריד את הגבס ומדד שוב את אפודה מספר 1, משהו בו השתנה. "אחרי הפציעה במרפק כבר לא הייתי אותו יוסי מזרחי", הוא אומר. "עד אז לא היה אחד בארץ שהיה יכול להתחרות איתי בזינוקים, כי הייתי מתעופף לכדורים ברמה הכי גבוהה שיש. אבל אחרי השבר התחלתי להפעיל יותר את הראש ופחות את האיסנטינקטים. כשכדור נבעט לכיוון שלי, ניסיתי קודם כל לקרוא את הכיוון שלו לפני שזינקתי באוויר". וואלה.

הלכה העין: מישל דיין

עוד קצת יוסי מזרחי, רק מכיוון אחר - זה של מישל דיין, מאמן קריית שמונה ומי שהיה הסמל של הפועל ירושלים במשך שנים ארוכות. דיין חטף את הפציעה שקטעה לו את הקריירה במקום הכי ידידותי למשתמש: מגרש האימונים שעליו צמח מקבוצת האפרוחים.

צילום: שלומי כהן

זה היה בשלהי עונת 8־97'. אחרי בוקר אחד של אימון כושר קורע זימן המאמן מזרחי את הקפטן הוותיק למשרד, והודיע לו שהוא פטור מאימון הצהריים. דיין, שבמשך כל הקריירה עשה כל מה שהמאמנים אמרו לו, החליט פתאום להפגין חירות רעיונית. "אמרתי ליוסי, 'כשקרעת לנו את הצורה בבוקר לא ויתרת לי, ועכשיו כשסופסוף משחקים עם כדור אתה אומר לי שאני לא מתלבש?'. בדיעבד הייתי צריך לשמוע לו. זה היה חוסך ממני את הטרגדיה הכי גדולה בקריירה שלי".

חמש דקות מפתיחת האימון הרחיק הבלם אריק ששון כדור תועה, שנבעט בחוזקה לעברו של דיין וגירד את עינו הימנית מלמטה למעלה. "חשבתי שזאת מכה רגילה ושיפשפתי את העין", הוא מספר. "המעסה יהודה אלשייך ז"ל לקח אותי הצידה, ובזמן הזה הרגשתי צריבה איומה וזרימה מאוד חזקה בתוך העין. עצמתי את עין שמאל, ופשוט ראיתי חושך. אלשייך אמר לי שהכל בסדר, ושאני צריך להגיע מהר לבית החולים. הגעתי, ובמשך 13 יום טיפטפו לי טיפות לעין בתקווה שיצליחו להציל אותה. אחרי שבועיים נכנסתי לניתוח שאני לא מאחל לשונאים שלי. כשיצאתי הרופאים הודיעו לי שנוצרה בצקת בעצב הראייה, ושהרשתית התפרקה לגמרי. למעשה הסבירו לי שאיבדתי את הראייה בעין ימין".

את התקופה שאחרי הניתוח מגדיר דיין כקשה בחייו. "מבחינת הקריירה כבר הייתי לקראת הסוף, בן 37, אז לא נורא כאב לי בקטע הזה. אבל ברמה האישית עברתי משבר רציני. פתאום היה לי קשה לאמוד מרחק, גובה ורוחב, ואיבדתי הרבה מהביטחון העצמי שלי. והיום? "היום המוח כבר התרגל למציאות הזאת. ותודה לאל שיש עוד עין".

התרסקה הרגל: אלון ברומר

"הזיכרון של הפציעה נבנה עם הזמן", קובע אלון ברומר, ומתכוון לרגע שנכנס למיתולוגיה המקומית כמקבילה לפיצוץ בין טוני שומאכר לפטריק בטיסטון במונדיאל 82' (ר' מסגרת). "חלק מהשיקום הנפשי והפיזי הוא לזכור מה בדיוק קרה. העניין הוא שאתה אף פעם לא מאמין שזה יקרה לך. אמנם אתה רואה שחקנים נפצעים לידך כל הזמן, אבל אתה כל כך בתוך המשחק, ברצון להצליח, שאתה לשנייה לא מתפנה לחשוב על האפשרות שתיפצע. אני, למשל, אף פעם לא הייתי דריבליסט גדול. אבל תמיד שיחקתי מהר, שיחררתי כדור בנגיעה, וככה הייתי מתחמק מפציעות". עד שבא אלון חלפון.

"בלילי, תפסיק לזוז, עוד לא סיימתי לך את החזה" (צילום: עומר מסינגר)

"זה היה במחצית הראשונה בקריית אליעזר, במשחק מול הפועל חיפה", מספר ברומר. "הייתי עם הגב למשחק ושיחררתי כדור ממש בנגיעה אחת. חלפון בא מאחור ותיקל אותי: שתי רגליים קדימה, עם הפקקים. לא הייתי מוכן לזה, הייתי חשוף - וחטפתי אותה. בדיוק עמדתי לצאת מהתנועה, והרגל שמסרה את הכדור היתה בתוך האדמה. זה ממש כמו להעמיד קרש על קיר ולשבור אותו. הרגל נשברה טוטאלית, שתי עצמות. לא נעים". לא יכולנו לנסח את זה טוב יותר.

"אני זוכר שראיתי את התגובות של האנשים מסביבי, למשל את טל בנין, שתפס את הראש כאילו הוא לא מאמין. בהתחלה בכלל ניסיתי לקום, אבל אז ראיתי בפעם הראשונה את הרגל שלי במצב לא הגיוני: הברך ישרה, וכף הרגל הולכת הצידה". בנקודה הזאת, בבת אחת, ברומר קלט מה קרה לו - ו"אז הגיע גם הכאב. אני זוכר את הפאניקה של הרופאים, את הצעקות. אף אחד לא היה מסוגל להבין את העוצמה של הפגיעה הזאת. רק בהמשך, כשראיתי את כל הסיפור בטלוויזיה, באמת הבנתי מה קרה. זה היה משהו חריג, וכולם דיברו על זה. אני זוכר גם את כמות המבקרים בבית החולים. אנשים טיפסו מהחלונות, היסטריה אמיתית. הרופאים אמרו לי שהם לא זוכרים כזאת עלייה לרגל". או, ליתר דיוק, למה שנשאר ממנה.

"עד היום יש לי פלטינה ברגל", מעדכן ברומר, "ואני מרגיש אותה טוב בכל שינוי במזג האוויר. וזה עוד החלק הפשוט, כי כל המבנה הפיזיולוגי שלי השתנה. אם לכל כדורגלן יש קשת טבעית ברגליים, אצלי יש רגל אחת כזאת ורגל אחת ישרה לגמרי. אבל אני מוכרח להגיד משהו לכדורגלנים שקוראים את הכתבה הזאת", הוא אומר לכדורגלנים שקוראים את הכתבה הזאת: "תעשו ביטוח, אל תיקחו צ'אנס. אתם לא יכולים לנחש מאיפה תבוא המכה".

ואם קוראינו הכדורגלנים עדיין איתנו, קחו עוד עצה מבית מדרשו של המנכ"ל המיתולוגי אברם לוי. הגעתם לגיל 33 והצלחתם לשרוד במקצוע? ברכות, הגיע הזמן להכפיל את גובה הפרמיה. הקריירה במילא תסתיים באיזשהו שלב, אז שלא תמצאו את עצמכם רוקדים עם כוכבים.