מונטנגרו: חלקת אלוהים בקצה הבלקן המדמם

כשעזבנו את מונטנגרו ביום האחרון, היינו שיכורים מהמראות שליוו אותנו לאורך המסע. לבשנו כולנו בגאווה חולצות טי שבחזיתן מפת הארץ היפה הזאת, והשם מונטנגרו חובק את החזה. כמה שמחנו למזכרת החמה הזאת, וכשיכורים סובבנו ברחובות דוברובניק הקוראטית, מחכים לטיסת הלילה ארצה.

ואז טפחה בנו המציאות הבלתי אפשרית של הבלקן הפצוע. שלוש עשרה שנים אחרי המלחמה האיומה ההיא, הפכנו למושא של קללות ויריקות, וכל זה בגלל החולצות של האויב מאז.

פצעי המלחמה ההיא עוד לא הגלידו, והשכנות השלווה לכאורה, התרסקה בגלל כמה חולצות טריקו של תיירים שיכורי טבע. באחת הבנו שאותן זוועות ואותם פצעים, שהיו מנת חלקם של כל תושבי האזור הזה, עוד מבעבעים מתחת לפני השטח ומחכים לרגע שהחשבון הישן ייסגר.

נשאבים לתפאורת ימי הביניים

ביום הראשון, בדרך משדה התעופה בדוברובניק אל עבר מפרץ קוטור המקסים במונטנגרו, אפשר עוד להבחין בשרידי המלחמה ההיא. פה ושם בית הרוס, אזור שנשאר שומם, ומבט מבוהל של הנהג המונטנגרי המוביל אותנו דרך מעבר הגבול הקרואטי.

מוביל אותנו מזכרונות העבר האכזרי ההוא אל גן עדן בלקני שבו הטבע חוגג בכל פינה, בכל שביל ובכל דרך עיזים שבהרים. ים טורקיז פורץ אל תוככי הארץ הקטנה הזאת והופך לרחם של טורקיז שסביבה הכל מתעורר לחיים חדשים. כפרים ועיירות קטנות עם תנופת בניה מחודשת. בתי קיץ צבעוניים לצד אחוזות עתיקות המעידות על תפארת העבר. מעבורות שחוצות את המפרץ ושני איים קדושים שבהם כנסייה ומנזר, המלמדים שכוח האמונה גדול מכל. 

ים הטורקיז פורץ אל הארץ. מפרץ קוטור (צילומים: אריאל ארבל) 

כפרי נסיכי העבר, כמו אותו כפר קסום פארסאט, בדרך המובילה לקוטור מוסר דרישת שלום מעבר מפואר. בתי אצילים, שהשנים נגסו בהם והפכו אותם לחורבות, בתי איכרים קטנים בצלע ההר, בתי נופש מתחדשים בחצרות הטירות, ושתי זקנות חסרות שיניים המחיכות לעבר הנשכח ולעתיד המתעורר, בהווה חם ומנומנם.

מסעדות מלאות בתיירים, לובסטרים בצלחות, ולרגע נדמה שאולי עברנו לאיטליה וארמונותיה, ואלי חזרנו אל ימי הממלכה הווניציאנית. כי רק הגעת לעיר הקטנה והיפה קוטור ונשאבת לתפאורה של סרט מימי הביניים.

שוק האיכרים בכניסה מציע שפע של גבינות טעימות וחריפות, זיתים ותוצרת בית שעדיין יש בה אותן ריחות של פעם. ריח של עגבניה, מלפפון, ושאר ירקות מוביל אותנו אל הרחובות הצרים שבתוך החומות, הבנייה האיטלקית הטיפוסית, הכנסיות השונות בכל פינה והדרך הבלתי אפשרית בחום הקיץ, המטפסת אל המצודה העתיקה המשקיפה על המפרץ.

קוטור, עיר קטנטונת המעידה בריכוז העצום שלה על החיים האחרים שהיו באזור הזה לאורך שנות שלטון הנסיכים השונים. בשער הכניסה לעיר העתיקה מתנוססת סיסמא: "אנחנו לא רוצים יותר אבל נשמור על מה שיש", זה כנראה סוד המדינה הקטנה הזאת ששומרת על המורשת הישנה שלה.

רשות הדיבור לטבע

יוצאים מהעיר ומתחילים לטפס בעשרים ושמונה סרפנטינות אל העולם הנפלא של הטבע. בכל סיבוב הנוף משנה פניו - המפרץ הכחול למטה, ההרים הקרסטיים שנוגעים בשמים, שריפה אחת שמאיימת על הדרך ויער צפוף של צמחיה ים תיכונית שחוגגת כאן את פריחתה.

במעלה ההר נדמה לרגע שהסרפנטינות יוצרות את האות M. אין מדובר בטעות - מתכנן הכביש הטביע בו את האות הראשונה בשם אהובתו. לאט לאט הופכת הדרך לצרה והררית, מתפתלת בין כפרים מנומנמים ומגיעה אל כפר נידח שהזמן עמד בו מלכת. 

אנחנו ממשיכים, עולים עם הג'יפים אל עבר הגבול האלבני. עוצרים בביצת סקאדר, אגם מים ענק החוצה גבולות, מנוקד כולו בפרחי נופר ושושנות מים, שבו משייטים שקנאים, טבלנים וברווזים למינהם. שם אנחנו מתפנקים בשיט חלומי ובארוחה קסומה אצל מיו בגינה שהיא בוסתן, מכוורת וגם יקב, על שפת האגם שמזכירה תפאורה בסרט רומנטי. העולם הופך שקט, רשות הדיבור לטבע.

ממשיכים בדרכים צרות, בין צמחיה מגוונת, גשרים על נחלים קטנים וכפרים של המיעוט האלבני שנאחזים במורד כמו נזהרים לא להחליק לאלבניה שממול. זהט מיעוט המטפח את המסורת הקתולית שהופכת אותם למיעוט במדינה האורתודוקסית הזאת.  

הרי אלבניה שמנגד

רק עוזבים את הכפר ומטפסים בנוף ירח קרסטי. מראות לא מוכרים, צייר אלמוני יצר כאן ארץ ירח חשופה, מופלאה ומלאת הוד. כאילו שברגע שהשלג נמס בפסגות האלו מתגלה עולם סתרים בו נולדו סיפורים כמו אנקת גבהים, היידי והבית במרומי ההר. זוהי שממה מעולם אחר, ובתוכה חמש פרות שמנות צועדות לאיטן ורועה רכוב על משאית מוביל אותן הביתה. כבשים לבנות מנקדות את הנוף, ובמרומי הענן מבצבצות בקתות עלובות.

אלו הם בתי קיץ הנקראים קוטון, שאליהם עולים הרועים מכפרי הקבע למצוא עוד אחו ירוק לעדרים ועוד משב רוח קריר לרועים. הבקתות עשויות מחביות שנפתחו והושטחו, גגותיהם מרופדים במכסי חביות כמו הממתקים בבית של עמי ותמי, וסורגי מיטת תינוק ישנה משמשים להם לחסום את מאגר מי הגשמים ממנו הם שותים כל הקיץ.

כמה רוגע בדרכים הבלתי אפשרויות

עוד סיבוב בדרך ואנחנו בעיר המחוז קולשין, עיירה שוויצרית למראה בין ההרים. בתי עץ, רחובות עם בתים בארכיטקטורה חדישה ומעיינות של בירה בכל הפאבים. צעירות יפות, גברים גבוהים ומרשימים וזקנים שאולי יודעים עכשיו קצת יותר טוב, הולכים הלוך וחזור במדרחוב הקטן, כאילו מחפשים את הסמוי מין העין.

קולשין היא נקודת המוצא לשמורת ביוגראד המיוחדת. שוב נוסעים בין צמחיה אלפינית בשלל צבעי הירוק שלה, מתפעלים מהאורן השחור, מהאשור והאשוח, ומגיעים לפסגות החשופות, בהן שולט סלע הגיר. רק כפר אקולוגי קטן בצד הדרך, שנראה כמו כפר גמדים נסתרים, מעיד שגם כאן חיים אנשים.

מבט מעל זיבלאק

אחרי טיפוס מייגע בדרכים צרות ומפתיעות אנחנו עומדים חסרי נשימה מול מפת תבליט נהדרת בקנה מידה של אחד על אחד. הרים חשופים, יערות עד, אגמים מלוא העין, ושתי אנטנות המנסות לקלוט את סודות השכנים, ושולחות אלינו שני חיילים משועממים המראים לנו את הדרך אל האגם הנסתר. לחופו שיחי אוכמניות ותותי בר מלוא העין, ובו משיטיים יחד צלופח, צפרדעים וסלמנדרות בעולם הדולינות הפלאי.

כמה רוגע מכיל המקום הקטן הזה, וכמה כוח הוא נתן לכולנו כדי לעלות חזרה אל הגבהים הבלתי אפשריים בדרכנו לאגם השחור. יער גשם מקדם את פנינו, שוב סרפנטינות בהרים, ושוב היופי המיוחד של מונטנגרו. קרני שמש מרצדות בין העצים, יער מעורב של כל המחטנים, עצים חיים ומתים, רוכבי אופניים שיורדים בשבילים, הולכי רגל שמתאמצים בעלייה, ג'יפים מערביים שגילו את נהיגת השטח ומשפחה אחת שעורמת ערימות שחת במדרון בלתי אפשרי.

הכל מסתיים באגם מי שלגים צלול ובעיירה מנומנמת, מלאת ארמונות שהפכו בתי ציבור, בית פרלמנט שמכבד את העבר ומתכנס לפעמים למען כבוד המקום, ועוד מדרחוב מסורתי בו מטיילת נבחרת כדורגל להזכיר לכולנו מאיפה היו הבועטים הטובים של פעם.

לא עוד מפעלים ביתיים כמו בניגושי, כפר ציורי על הדרך, בהן מפיקות משפחות משפחות, גבינות מצוינות, שרף מקומי לשתיה ופרשוטו שאין דומה לו. בחדרים אפלים הם מעבירים את הסודות מדור לדור, אך כל זה הולך ונעלם, ובמקומו הופכת הארץ הזאת לארץ תיירות ופיתוח.

על גדות נהר הטרה כבר מחכים מובילי הרפטינג וחוטפים אותנו לשיט בין קניוני ענק. הם מובילים אותנו תחת הגשר המופלא שהפך לסמל טכנולוגי בארץ הזאת, ובהמשך לחצר של מריוס לארוחה ביתית טעימה המערבת ניחוח עבר עם טעמים חדשים.

הגשר על נהר הטרה

כל פינה צופנת הפתעה חדשה

אנחנו ממשיכים בדרך העולה לזיבלאק, עיירה שהופכת לעיר. בכל פינה בונים עוד מלון, עוד בית אירוח ואכסניה, כדי לארח את הסקרנים המגיעים אל שמורת דורמיטור. בפתחי הבתים עומדים זקופים זוג ברושים ירוקים. האגדה מספרת שכל זוג הנישא כאן שותל את הברושים ביום חתונתו, ואם שניהם גדלים ונישאים סימן שהשידוך מוצלח, אם נפגע או מת אחד מהם צריך לבדוק את הזוגיות ואת הבית.

אנחנו נעלמים בין היערות שבשמורה, הרי סלע עטופים בעננים, שכבות גיר ניצבות, שכבות אלכסוניות ומעוקלות מתעתעות במתבונן בהם, כרי אחו ירוקים בעמקים הנוצרים בין הסלעים. ושוב חוות כבשים וכפרי רועים בבתי עיירה ישנים.

כל פינה בדורמיטור צופנת הפתעה חדשה. מכאן הנוף עוצר נשימה, מכאן יורדים לאגם השחור המשנה כיוון עם עונות השנה, מכאן גולשים לסכר הענק על נהר פיווקו וכאן נוגעים בחלומות. כאן אפילו רועה ורועה מכוערים וחסרי כל נראים כמו זוג משמים. 

סלע המתעתע במתבונן. פארק דורמיטור

בדרכנו חזרה עלינו למוזליאום של פטר ניגושי השני, שליטה האהוב של מונטנגרו במאה ה-19, שהיה גם כומר וגם משורר. כשהגענו לפסגה גילנו שהיא נמוכה במקצת מפסגת האנטנות לידה וסופר לנו כי פטר ניגושי ביקש להיקבר פסגה אחת נמוך יותר, משום שאולי יקום מנהיג טוב וחשוב ממנו, ולכן הוא משאיר לו את הפסגה הגבוהה ביותר.

אחרי שבוע בפסגות של ההר השחור, כפי שמונטנגרו קרויה בפי תושביה, נותר לקוות שאכן יקום מנהיג שכזה שידע לשמור על חלקת האלוהים הקטנה והמופלאה הזאת שבקצה הבלקן המדמם.