בימים אלה חזרה ירושלים לכותרות בשל כוונותיו של אהוד אולמרט לכלול אותה בהסכם
המתגבש עם מחמוד עבאס. בנוסף התבשרנו שהווקף ממשיך בהרס שרידים יהודיים בהר הבית.
העיר העתיקה ומקום המקדש מופיעים כדרישה פוליטית פלסטינית מאז שחרור ירושלים מהכיבוש הירדני לפני יותר מ-41 שנה. אך חשוב לזכור כי היא מעולם לא הייתה בירה של אף ישות איסלאמית, ואפילו לא בירת איזור פלסטין לאחר הכיבוש המוסלמי במאה השביעית. הבירה הייתה רמלה.
כדי לענות על השאלה מהיכן צמחה קדושת ירושלים בדת שנוסדה והתפתחה במדבר הערבי וכיצד זכתה להתייחסות אסלאמית למרות שאינה מופיעה בקוראן אפילו פעם אחת, צריך להתחקות אחרי גלגולי רעיון קדושת ירושלים באסלאם.
נביא האיסלאם, מוחמד, רצה למשוך אל דתו שלושה שבטי יהודים שחיו בנווה מדבר בשם "ח'יבר" על יד העיר אלמדינה, ולשם כך קבע לקהילת המוסלמים את כיוון התפילה צפונה, לירושלים, כמו היהודים. לאחר שנוכח שהם אינם מאמצים את האסלאם, חיסל אותם באכזריות והפנה את התפילה דרומה, לעיר מכה שאותה כבש מאוחר יותר, ולירושלים הפנה את גבו.
באותם ימים הייתה למוחמד קבוצת תומכים בעיר אלטאא'ף, הנמצאת יומיים הליכה ממכה. בלכתו לטאא'ף ובחזרה היה מוחמד מבלה את הלילה בכפר בשם אלג'יעראנה, והמסורת המוסלמית מספרת שעל יד הכפר היו שני מסגדים, המסגד הקרוב ("אלמסג'ד אלאדנא") והמסגד הרחוק ("אלמסג'ד אלאקצא"). הקוראן (פרק 17 פסוק 1) מספר שלילה אחד נעשה למוחמד נס, והבורא לקח אותו אל המסגד הרחוק כדי להראות לו את אותותיו. בני דורו של מוחמד הבינו את הפסוק כפשוטו.
עד יום מותו בשנת 632 לא ביקר מוחמד בירושלים. 25 שנים לאחר מכן הועברה בירת האימפריה המוסלמית ממכה לדמשק, על אפם וחמתם של הנאמנים למוחמד ולמורשתו, ובדור שלאחר מכן הפכה דמשק, בזכות השלל, הביזה והמלקוח שבזזו המוסלמים בפרס, בביזנטיון ובמקומות רבים אחרים, לעיר עשירה ומושחתת מבחינה מוסרית.
מצבה המוסרי הירוד גרם לתושבי מכה שהיו נאמנים למורשת מוחמד להכריז על תושבי דמשק ככופרים, ולכן התארגנו בשנת 682 תחת פיקודו של עבדאללה בן אלזובייר, מרדו בח'ליף ומנעו מתושבי סוריה מלעלות למכה לחאג'.
המרד הפוליטי והצבאי נמשך שמונה שנים, אנשי דמשק שרצו להמשיך לקיים את מצוות היסוד של עליה לחג' חיפשו תחליף עם הילה של קדושה. הח'ליף החליט שירושלים תהיה מקום עליה לרגל, אך נזקק לתימוכין בכתבי האסלאם שיאפשרו לו לצבוע את החלטתו בצבע אסלאמי.
לשם כך נלקח אותו פסוק בקוראן המדבר על נס הנסיעה בלילה למסגד הרחוק, וחובר לו פירוש חדש, המספר שמסגד אלאקצא נמצא בירושלים, ושמוחמד הוסע אליו בלילה, עלה לרקיע השביעי, ובדרך הצטרפו אליו נביאי הדתות הקודמות - היהדות והנצרות - ובשמים הם התפללו מאחורי מוחמד וקיבלו עליהם את עול מלכותו. כמו כן זוייפו אז מסורות בעל-פה ("חדית'") שיוחסו למוחמד, ובהן הוא מעלה את חשיבותה של ירושלים.
כל מי שמכיר את תרבויות העבר מבין שסיפור הנסיעה בלילה והעלייה לשמיים אינו אלא שילוב אסלאמי של סיפור פגסוס מהמיתולוגיה היוונית, והסיפור התנ"כי של העלייה לשמיים של אליהו ברכב אש ופרשים.
הסיפורים על ירושלים עוררו מחדש על ידי צלאח א-דין במאה ה-12, לצורך שילהוב הלוחמים לקראת מלחמתו בצלבנים. לאחר ששוחררה ירושלים היא נזנחה פעם נוספת, בעיקר כדי שלא תערער את ההגמוניה של מכה ומדינה.
הסיפור על עליית מוחמד לשמיים ותפילתו בראש נביאי הדתות הקודמות, היהדות והאסלאם, חשוב לאסלאם בכך שהוא נותן לו לגיטימציה כדת שלא באה לעולם כדי לחיות בשלום עם הדתות הקודמות, אלא כדי להחליף אותן, להרוס אותן ולבנות את עצמה מחורבותיהן, מסיפוריהן וממקומותיהן הקדושים.
שליטה בירושלים תיתן לפלסטינים לגיטימציה אסלאמית, כמעט כמו הלגיטימציה הדתית שיש למלך סעודיה עקב היותו האחראי על מכה ומדינה. ולהיפך: אם יוותרו על ירושלים ליהודים, הם יואשמו על ידי מוסלמים רבים בבגידה באסלאם.
ירושלים באסלאם לא מהווה יותר מאשר עניין פוליטי: מוחמד ניסה לבסס את מעמדו בעיני היהודים באמצעות התפילה אליה, הח'ליפים מדמשק אימצו אותה כמקום עליה לרגל עקב בעיה פוליטית של המרידה במכה, צלאח א-דין משתמש בה לשלהב לוחמים, והפלסטינים כיום אימצו אותה כחותם
הכשר דתי לקיומם של עמם ומדינתם אם וכאשר תקום.
שלילת היהדות ותוקפה, שהיא עיקר העיקרים באסלאם, מביאה את המוסלמים לשלול את הקשר שבין היהדות ומקום המקדש. השאלה היא עד כמה הבורות שלנו בעניין זה תמשיך להדהיר אותנו במסלול הוויתור על קודשינו.
ד"ר מרדכי קידר, המחלקה לערבית, ומרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן
