אולי בכל זאת לא אצטרך לספר לה שפוטרתי

כשניגשתי למשרד והקשתי בדלת, הבוס שלי השתמש שוב פעם באותו קול רך. "כן, תכנס..." אמר. כולם בחוץ הסתכלו עליי מודאגים, אבל אני לא ממש הבנתי למה. הייתי בטוח שהם מקנאים בזה שאני הולך לקבל עובד מצטיין גם החודש. נכנסתי. איזה משרד יפה יש לבוס שלי, כסאות מרופדים, שולחן מעץ דובדבן.

"תשמע, ישמעאל", התחיל לומר לי, "המפעל ממש בבעיה. אנשים צריכים ללכת... אנחנו נאלצים לפטר עובדים על ימין ועל שמאל..."

הרגשתי שאני מחוויר ומחליף צבעים, לא ידעתי אם להתחיל לבכות או להתנפל על הבוס שלי ולהחטיף לו מכות. הוא לא רציני, נכון? הוא לא הולך לעשות לי את זה? שני ילדים בבית, בסך הכל בני שלוש וארבע. מה אני אביא להם לאכול?

"כן, על ימין ועל שמאל. בין השאר, אנחנו נאלצים גם לפטר אותך..." הוא שתק, מצפה לתגובתי.

ידעתי שיש בעיות במפעל, ידעתי שקשה, שעלולים להיות קיצוצים, אבל אותי? הייתי העובד המצטיין במשך שלושה חודשים רצוף... איך מפטרים אותי? איך?

"כמובן, ניתן לך מכתב המלצה חם. אתה היית אחד העובדים הטובים שלנו, ללא ספק, אבל... אין מה לעשות".

התחשק לי להתנפל עליו ולהכות בו

ממש התחשק לי להתנפל עליו ולהכות בו. הרי בכל מקרה הוא מפטר אותי, מה כבר יקרה? צעדתי צעד אחד קדימה, מביט בו, מרים את ידיי מעלה כאילו מתכונן לקפיצה, אבל אז גוש של דמעות חנק את גרוני. מה יהיה עם יואב? ועם אריאל? הנהנתי בראשי ויצאתי מהחדר. הרגשתי את העיניים של הבוס שלי תקועות בגב, כשפניו קודרות. גם לו זה בטח לא היה נעים.

העובדים האחרים הסתכלו עליי בדאגה כשיצאתי, יודעים שעבור חלקם תורם יגיע בקרוב. למעשה, שמעון נכנס מיד אחריי. מסכן, ארבעה ילדים להאכיל. לפחות לי יש רק שניים.

אספתי את החפצים שלי וחזרתי הביתה. כשרינה פתחה את הדלת, מופתעת לראות אותי כל כך מוקדם, רק חייכתי חיוך מזויף ואמרתי: "יום חופש... יום חופש! נהדר, לא?"

רינה חיבקה אותי וענתה: "כן, נהדר... אולי תוכל לבלות עם הילדים קצת סוף סוף?" ובדיוק כשסיימה לדבר יצא יואב מהחדר כשהוא צועק כאילו זכה בפרס: "אבא!"

הבטתי ביואב. כל כך קטן וחמוד. קיבלתי את העבודה במפעל בדיוק כשהוא נולד. הרגשתי כל כך בר מזל. גם לקבל ילד וגם לקבל עבודה במפעל. למרות שזה היה בתור עובד זמני. אני כבר ארבע שנים עובד שם. עבדתי, יותר נכון. לא כל כך זמני.

"רינה... לא. אני חושב שאסע קצת לתל-אביב. אני אוהב את הים, את יודעת... ולא יצא לי להיות בתל-אביב כל כך הרבה זמן. אני אסע קצת לתל-אביב." הנימה השמחה התחלפה בנימה עייפה, אמיתית יותר.

רינה הביטה בי מופתעת. "לתל-אביב?" שאלה. היא התחילה להרגיש שמשהו לא בסדר, כנראה, אבל לא אמרה דבר. היא ידעה שקשה לשכנע אותי לוותר על זמן בילוי עם הילדים, אבל...

נכנסתי לחדר האמבטיה. שטפתי את הפנים היטב והבטתי במראה. אסע ככה. בלי להחליף בגדים אפילו, אמרתי לעצמי כשאני מביט בבגדים המלוכלכים שאני לובש למפעל. גם בלי להתגלח, למרות הזיפים.

יצאתי מהבית. מזל שיש רכבת עכשיו, לא מזמן שמו פה תחנה. סוף סוף חושבים גם קצת עלינו, אלה שגרים איפה שכל כך חם כל הזמן, באמצע השממה. עליתי על הרכבת. תחנה אחר תחנה... והנה, תל-אביב. כל כך הרבה אנשים, כולם הולכים כל כך מהר.

לטיילת, אמרתי לעצמי. פשוט לים... זכרתי בדיוק איזה אוטובוס צריך לקחת מתחנת הרכבת אל הטיילת של תל-אביב. רק לפני חודשיים הייתי פה עם הילדים ועם רינה, כשקיבלתי בונוס של 200 שקל בגלל העובד המצטיין. זה היה ממש נחמד. יואב כל כך נהנה... אריאל פחות, אבל הוא ממש זאטוט קטן.

5 שקלים קפה. כמה דקות אני צריך לעבוד בשביל זה?

הגעתי לטיילת. קניתי לי איזה קפה קטן. חמישה שקלים. אצטרך להתחיל לקצץ בהוצאות, אבל... אני בתל-אביב. חמישה שקלים. כמה דקות אני צריך לעבוד בשביל זה? צריך להיות יותר מחושב עכשיו, עד שאמצא עבודה.

עוד לגימה מהקפה, כשאני יושב לי על רחבת הטיילת, עייף, מביט בעוברים ושבים. כולם נראים כאילו אין להם דאגות. עוד לגימה. זהו, הקפה נגמר. מוזר, הקפה הזה עשה אותי כל כך עייף, למרות שקפה אמור לעורר. אני רק אניח את ראשי פה בצד ואנוח כמה דקות. את הכוס אזרוק אחר כך, לא יקרה כלום.

התעוררתי מבולבל, לרגע לא זוכר את כל מה שקרה הבוקר. כבר היה חושך. התמתחתי, ולפתע נתקלה ידי במשהו שנפל על הרצפה בטיילת ונשמע צליל של מטבעות. הבטתי בתמיהה על הרצפה. המוני מטבעות של חמישה שקלים, שקל וחצאי שקלים היו מפוזרים על הרצפה, כשלידם שוכבת הכוס של הקפה.

המום, התחלתי לספור את הכסף.

"200 שקל? 200 שקל זה כמעט שלושה ימי עבודה!"

חיוך נפער על פניי כאילו גיליתי מחצב של זהב. אספתי את הכסף לתוך הכיסים שלי והתחלתי לצעוד לעבר תחנת האוטובוס, כיסיי כבדים מהמטבעות.

אולי בכל זאת לא אצטרך לספר לרינה. מחר כשאבוא לעבוד פה אני אקנה כוס ענקית של קפה בשבעה שקלים. זה נראה לי יותר משתלם. אחרי הכל, הכוס היתה מלאה עד הסוף במטבעות.