למה אסור לך להיות נחמד

1. למה אתה נחמד

משתלם להיות נחמד, זה ברור. למשל לפקידה בבנק, או לקצינת קישור מילואים של הגדוד. תמיד טוב ומועיל להיות נחמד לשוטר תנועה, לפקיד במס הכנסה, לזקנות בקופת חולים, למוקדנית שירות של מכונות כביסה, למוקדנים של הכבלים, הלוויין או מוניות הקסטל. מצוין להיות נחמד לנהג מונית, לבוס הישיר, לבוס הגדול, למורה של הילדים שלך בבית ספר. כדאי וחשוב להיות נחמד לכל אלה, לא? ובכן, לא בטוח. למעשה, באופן סטטיסטי - לפי מדד נחמדות-תועלת - כמעט בטוח שלא; בשפה סוציולוגית או פסיכו-חברתית, פשוט אין מתאם ישיר בין נחמדות להשגת יעדים. המשמעות ברורה: מלהיות נחמד לא יצא לך כלום חוץ מסיפוק מטופש וחסר תכלית. אם כך, הפתרון הרציונלי הוא לא להיות נחמד. אבל כאן אנחנו נכנסים לדילמה המוסרית-התנהגותית של החברה המודרנית, שראשיתה בכך שאמא שלך תובעת ממך להיות נחמד עוד הרבה לפני שהספקת לפתח רציונל.

2. למי מותר להיות נחמד

נחמד זה קוד תרבותי. נימוסים והליכות, דרך ארץ, איפוק. זה באמת נחמד, אלא שלאט לאט אתה מגלה שאמא טעתה, ואין בזה שום תועלת מיידית. להפך. החברה והתרבות שבהן אתה חי - גן חובה ובית הספר, ספרות וקולנוע, ילדים אחרים ואחר כך חיילים אחרים, סטודנטים אחרים ואחר כך בחורות אחרות ועמיתיך לעבודה - מעצבות אותך באופן שונה ואומרות לך שנחמדים גומרים אחרונים. שנחמדים הם פראיירים, חסרי אמביציה ולא אטרקטיביים. לעומתם הלא-נחמדים הם ווינרים, אסרטיביים, חכמים ומצחיקים. כך קובעת התרבות הפוליטית המודרנית, הספרות, התקשורת, ובעיקר הוליווד.

להיות נחמד אפשר אחרי שהגעת לאן שהגעת, אבל כדי להגיע לשם אתה חייב להיות לא נחמד. דוגמאות? בבקשה: ביל גייטס וג'יי לנו נחשבים לנחמדים, אבל לכו תשאלו במיקרוסופט או באן.בי.סי אם זה היה המצב גם לפני עשר שנים; מג'יק ג'ונסון ותיירי הנרי קיבלו את תדמית של נחמדים רק אחרי שנקבע כי הם שחקנים ענקיים; ככה גם טוני בלייר בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלת בריטניה.

אם ללכת קצת יותר רחוק, אז מי זוכר מנהיגים נחמדים מההיסטוריה? היטלר, סטאלין, ג'ינג'ס חאן? הירוהיטו? יוליוס קיסר? סדאם חוסיין? אחמדינג'אד? ההיסטוריה כאן יותר פסקנית. גם הנאורים והדמוקרטים לא היו מה שאמא שלך מגדירה נחמד. צ'רצ'יל לא היה נחמד. גם ניקסון וקנדי לא. דה-גול? לא. מרגרט תאצ'ר? בחיים לא. גם ביל קלינטון מעולם לא היה נחמד (הילרי לא זרקה עליו מנורה כבדה רק בגלל שהיא עצמה לא נחמדה, ומוניקה לווינסקי פסולת-עדות, כי בהקשר שלה כולנו נחמדים). ואצלנו? תחשבו מי היה ראש הממשלה הישראלי האחרון שהיה נחמד. לא "מנומס" או "מקשיב לשרים" מטעמי תועלתנות פוליטית, אלא ממש נחמד. בן גוריון? שמיר? רבין? נתניהו? ברק?

מצד שני ראוי לסייג שגם לצביעות יש יתרונות. יש היום מחקרים המראים קשר מובהק בין נחמדות להצלחה עסקית. ניהול מקצועי בידי אנשים שהכפופים אליהם רואים אותם כנחמדים יוצר מוטיבציה גבוהה, שבתורה יוצרת סביבת עבודה פרודוקטיבית ויצירתית שגורמת למורל עובדים גבוה, להגדלת התפוקה ולהגדלת ההכנסות. ויש גם ספרים שמחזיקים בדעה הזאת בדיוק, למשל "העוצמה שבנחמדות: איך לכבוש את עולם העסקים בעזרת אדיבות" (לינדה קפלן ורובין קובל, הקדמה מאת ג'יי לנו). אנשים נחמדים מוערכים מאוד ולכן יכולים להצליח, אבל הסוד טמון בהימנעות שלהם מהמלכודת שלפיה הצלחה מחייבת אכזריות, אגואיזם ודריסה - שבסופו של דבר הן תכונות נחותות ושנואות. רוב האנשים המצליחים, שלא שמעתם על 99 אחוז מהם, הם נחמדים בבסיסם, רק לא במובן של תמימים. לא כל מי שנחמד הוא אסקופה הנדרסת. אחרת, מדוע הוליווד מקדשת את לוחם הצדק נגד התאגידים? את סופרמן נגד לקס לותר?

בקיצור, החברה המודרנית תובעת מהפרט להיות נחמד ומצליח. אבל כשהתרבות המודרנית נדרשת לסווג ולמיין את העדפותיה, היא מעדיפה באופן ברור מצליח ולא נחמד על פני נחמד ולא מצליח.

3. מתי רע מאוד להיות נחמד

כולנו יודעים למה הכוונה ב"בחורה נחמדה", וכמה חמור מצבה הפיזי כשחברה שלה או אמא שלך מתארות אותה ככה. בהקשר הזה, נחמדה משמעו "אתה יכול וציפיתי ממך להרבה יותר". הצירוף "דווקא נחמדה" משמעו "קצת פחות גרוע מהציפיות", אבל המתת חסד היא עדיין המדיניות המומלצת במקרה זה. כששמעון פרס היה אומר על שר חוץ שפגש "דווקא נחמד", הכוונה הברורה היתה זלזול מוחלט באינטליגנציה של האיש, באינטרסים התמהוניים של מדינתו ובתרומתה השולית לאנושות.

אבל בואו נהיה כנים: אין מקום ירוד יותר בשרשרת המזון מאשר קבוצת כדורגל נחמדה. כלומר לא מזיקה לנו, לא תנצח אותנו למעט משחק אחד מתוך 20, האוהדים שלה עלובים, לא זכתה בתארים וכנראה שלא תזכה, למרות שלעיתים תכופות ובזיכרון הקיבוצי של אוהדי כדורגל היא שיחקה יפה. קווינס פארק ריינג'רס, למשל, היא קבוצה נחמדה. סנט פאולי גם. הפועל חיפה היתה פעם קבוצה נחמדה. קמרון היתה נבחרת מאוד נחמדה, מה גם שלהגיד את זה מעיד על הפתיחות, הסובלנות, הליברליזם והקדמה של השדרן; הרי קמרון היא מאפריקה, ושם קשה לכדורגל טוב ומנצח להתפתח.

כלומר, אם מישהו רוצה להבין באמת מה מהות הקוד התרבותי של המושג "נחמד", כדורגל תמיד אומר אמת. וכשזה נאמר על קבוצת כדורגל, הכוונה לקבוצה נאיבית שלעולם לא יהיה לה את מה שנדרש כדי לנצח בגדול.

4. מי לא נחמד בהגדרה

יש קטגוריות שבהן נחמדות אינה רלוונטית בכלל, ובכל זאת היא משתרבבת אליהן באין מפריע. למשל מדינות: ברור לקורא הסביר שאיראן היא לא מדינה נחמדה, וקוריאה הצפונית בוודאי שלא. יפן של הירוהיטו בדצמבר 1941 לא היתה נחמדה, שלא לדבר על ברית המועצות של סטאלין או גרמניה הנאצית. כן, קל להסביר ולנמק מי לא נחמד. אבל מאיפה הצביעות והבורות שמביאות אנשים להגדיר מדינה כנחמדה?

הולנד נחשבת בעיני ישראלים רבים למדינה מאוד נחמדה: מתנדבות, גראס, יוהן קרויף, מרקו ואן-באסטן, אייאקס, וכמובן "ההולנדים עזרו לנו בשואה". אז ככה, מי הסגיר את אנה פרנק לגרמנים? יפה. ואיפה היה שיעור המתנדבים השני בגודלו, אחרי נורווגיה, לשורות האס.אס? נכון. ומי הציל יהודים? לא הרבה מדינות, אבל ספרד של הפשיסט פרנקו, וגם דנמרק ובולגריה, הצילו יותר יהודים מאשר הולנד. אז למה הולנד נחמדה? כי היא לא מזיקה. ומי שלא מזיק הוא נחמד. מדעי.

"אם נחמדות היא התכונה הבולטת שלכם, סביר להניח שתידפקו בחיים" (צילום: gettyimages image bank)

בנאום המפורסם שלו מ-2002, הנשיא בוש הגדיר את איראן, עיראק וצפון קוריאה כמדינות "ציר רשע" המונעות בידי אידיאולוגיה הרסנית, אלימה, נוגדת חירות ומערערת יציבות עולמית. ישראל, מטעמי נוחות ובהנחה שאף אחד לא ישים לב לגאונות ההסברתית, הוסיפה את סוריה - ומשלא נשמע ערעור מהבית הלבן, הפכה סוריה בפי דוברים ישראלים לחברה מייסדת של ציר הרשע. בתגובה פירסם משרדו של הסנטור הדמוקרטי תום דאשל, אז מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט, רשימה נגדית. בהודעה אירונית בישר הסנטור על הקמת "ברית המדינות הבאמת נחמדות", וצירף רשימה שכללה את הולנד, ניו זילנד, ג'מייקה, קמרון, קירגיסטאן וארגון גרינפיס. לכל בחירה צורף נימוק: משלחת של יועצי סנטורים התרשמה לטובה מהאווירה ברובע החלונות האדומים; בניו זילנד יש מפלי מים מדהימים ואין מלחמות; המריחואנה והקפה ובוב מרלי מצדיקים את בחירתה של ג'מייקה; וגרינפיס זה גרינפיס, אפילו שהוא לא מדינה.

אז מי בכלל רוצה להיות מדינה נחמדה? מדינות חלשות יחסית, כאלה שתלויות ברצונן הטוב של המעצמות, כאלה שזקוקות לתזרים הכנסות מתיירות, כאלה שרוצות לגייס תמיכה בינלאומית מחשש שדעת הקהל העולמית אינה שלמה עם מעשיהן. ישראל למשל אינה חלשה כלל ועיקר, אבל אכפת לה מאוד מה חושבים עליה ואיך מדמים אותה. לכן היא מסבירה בעקשנות ובהתמדה את צדקת דרכה.

מי לא נכלל בהגדרה של מדינות נחמדות? אימפריות כמו רומא, ספרד, בריטניה, ברית המועצות וארצות הברית, ומדינות קולוניאליסטיות כמו צרפת, בלגיה ואיטליה. בעיני הדמוקרטים, כל מדינה שאינה דמוקרטית לא יכולה להיות נחמדה. לכן אין באפריקה אף מדינה נחמדה. ברית המועצות, אמר פעם הנשיא רייגן, היא "אימפריית הרשע" ששיעבדה את עמי מזרח אירופה, הקווקז ואזרחיה שלה. ארצות הברית לעומתה מאוד נחמדה. לכן מאות אלפי אינדיאנים משבטי האפאצ'י, הסו, הקומנצ'י, הנבהו ואחרים בחרו להתאבד בהמוניהם מתוך התבטלות והכנעה מול חלום כיבוש השממה. והשחורים באמריקה? הם ביקשו להיות עבדים, כי חששו שאינם בשלים דיים להתמודד עם אתגרי החברה המודרנית. נחמד.

5. איך תפסיק להיות נחמד

לאדם הממוצע, שעיסוקו אינו כופה עליו בלתי-נחמדות מובנית, יש שתי אפשרויות לשלוט באמנות האנטיפתיה: להיוולד איתה (כמו לארי דייויד ב"תרגיע"), או לאמץ אותה בחיקוי גיבור הוליוודי כמו מירנדה פריסטלי (מריל סטריפ ב"השטן לובשת פראדה") או גורדון גקו (מייקל דאגלס ב"וול סטריט"). שני חוקרים אמריקאים, ג'ו אלן גריז'ב ורובין צ'נדלר, נדרשו לסוגיה הזאת ופירסמו את הספר The nice Factor: The art of saying no. בפנים הם סוקרים את הבעייתיות שיוצרת התנהגות נחמדה - נניח חוסר היכולת לסרב, או לתת לאי צדק לנצח מחוסר נעימות, או להסכים לעשות משהו מחשש להיתפס כגס רוח. הבעיה, מאבחנים החוקרים, היא מציאות צבועה ומזויפת של נימוסים והליכות, של תקינות ונאותות: החברה המערבית המודרנית רוויה בקודים תרבותיים המגדירים לנו מגיל ינקות מהו טוב, מהו נחמד ומהו לא נחמד, ואיך נכון לעשות ולהתנהג בכמעט כל מצב חברתי או בין-אישי. כדי להציל את האדם משקיעה לבינוניות צפויה ומשעממת, חיברו השניים מדריך שמלמד איך להיות קשוח ואסרטיבי בחברה שמצפה ממך להיות נחמד ומפסיד. זה הולך ככה:

1. אל תחייך סתם. זה גורם לאנשים לחשוב שאתה לא רציני, או לא ממש מתכוון למה שאתה אומר.

2. תעמוד על שלך. שינוי כיוון במהלך התפתחות שיחה, משא ומתן או מצב חברתי הוא חולשה.

3. תגיד את האמת. אנשים צריכים לדעת שלא נוח לך עם ההתנהגות שלהם. למשל מדיניות רוסיה בגיאורגיה, או ג'ון הרטסון באימון ווסטהאם, כשהרגיש לא נוח עם אייל ברקוביץ'.

4. תסכים דווקא כשזה לא צפוי.

5. אל תנופף באצבע. פשוט תסביר למה לא נוח לך, ולא למה הצד השני אשם.

6. שמור רשימת תירוצים זמינה כדרך היחלצות (הקורא הישראלי באמת לא זקוק לעצה כזאת, שהרי הוא שיכלל אותה לדרגת מדיניות חוץ וביטחון).

7. תשנה את דעתך מתי שתרצה, ואל תעמוד בכל התחייבות שאינה נוחה לך.

8. תהיה קצר ומתוק. אל תמשיך בשיחה ותגרור החלטה או הבטחה, כי זה נותן לצד השני לחשוב שיש לו סיכוי להשיג את מבוקשו. במילים אחרות, תהיה חרא כבר בהתחלה.

9. אל תשתתף בלבטי הצד השני ואל תתנצל.

10. את ה"לא" תכניס לדיאלוג מהר מאוד. מקסימום תוכל תמיד לחזור לסעיף 7.

מבקר חברתי אחר, מרטין קין, הלך שלב אחד קדימה בבוטות וכתב ספר שכותרתו מתמצתת את מה שאתם חושבים כבר הרבה זמן: Asshole: How I got rich and happy by not giving a shit. קין ממליץ על שורה של צעדים בדרך להפסיק להיות נחמד, ומסביר שאת מסעו המופלא החל בשני מעשים פשוטים: מדי יום אכל בייגל עתיר שום ובצל לפני שנכנס לרכבת התחתית, וכשהגיע למשרד צעק וקילל עמיתים בכל הזדמנות שחשב שמגיע להם. הייתי ממליץ גם לכם לעשות את זה, אבל לכו תמצאו כאן תחתית.

מכל מקום, חשוב שתתרכזו בשורה התחתונה: אם נחמדות היא התכונה הבולטת שלכם בשלב השגת היעדים החברתיים או המקצועיים, סביר מאוד להניח שתידפקו בחיים.