מקרטניזם

תעצרו את המדינה, אני רוצה לרדת. הטירוף שאוחז בשבועות האחרונים את העיירה היהודית המכונה מדינת ישראל חוצה כל גבול אפשרי. פול מקרטני נוחת בארץ להופעה בודדת ותעשיית הקולנוע משותקת. טקס חלוקת פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, הידוע גם בשמו הקרתני "האוסקר הישראלי", הוקדם ביומיים נוכח "פניות משחקנים, יוצרים, מפיקים ומי לא", כדברי ההודעה המקורית, שביקשו להזיז את האירוע. אכן, סביר להניח שהמשכן לאמנויות הבמה היה נותר שומם ב-25 בספטמבר בערב. אפילו המועמדים לא היו באים. הקולנוע הישראלי, "מי לא" ואשתו בהופעה של מקרטני.

נכון, היו לכך תקדימים גם באוסקר "של הגדולים". שלוש פעמים נדחה בעבר טקס חלוקת פרסי האוסקר: בפעם הראשונה ב-1938 הוא נדחה בשבוע עקב שיטפונות שפקדו את לוס אנג'לס. בפעם השנייה ב-1968, התקיימה הלווייתו של המנהיג השחור שנרצח ד"ר מרטין לותר קינג באותו יום בו אמור היה להיערך הטקס, והוא נדחה על כן ביומיים. ואילו בפעם השלישית, נדחה הטקס של 1981 ביום אחד עקב ניסיון ההתנקשות בנשיא רייגן. אבל מה כל אלה לעומת ביקור היסטורי, יחיד ומיוחד של פול מקרטני.

הקולנוע הישראלי הגיע בשנים האחרונות להישגים גדולים. הגדולים

בתולדותיו. היית מצפה שבשלב הזה פרנסיו יתחילו להתנהג בכבוד הראוי לתעשייה שהם מייצגים. אך לא. הם העדיפו להיכנע למסע יחסי ציבור אגרסיבי וחסר פרופורציות שהפך את הופעתו של כוכב רוק מזדקן לאירוע החשוב ביותר בתולדות המדינה, עם מחירי כרטיסים בהתאם. כאילו "הביטלס" בעצמם קמו לתחייה ובאים להתארח.

אנשים רציניים יותר היו עוצרים, חושבים ומבינים שההיסטוריה אינה נחלקת לשניים: לפני ביקור מקרטני, ואחריו. מצד שני, למה כבר אפשר לצפות ממי שמידי שנה מייצרים טקס שאינו ראוי להישגיה של התעשייה שהוא חוגג. אפשר לחשוב שעד היום, מפיקי הטקס לא התחננו מהקהל ביציעים שיצטופף טיפה כדי ליצור רושם של אולם מלא. אז נניח שיהיו כמה שיעדיפו את מקרטני, אז מה?

כל הסיפור הזה מוכיח שבהגיע רגע האמת אנחנו כאלה קטנים. מודה, הופעתו של מקרטני לא מעניינת אותי כהוא זה, אבל יש מקום לתהות האם נסיבות עקרוניות יותר היו מביאות את חברי האקדמיה לבקש גם כן את ביטול הטקס או דחייתו. האם הכיבוש, גלעד שליט או האיום בקיצוץ תקציב הקולנוע הם לא סיבה

מספקת? או שרק הופעות שאם-אתה-לא-שם-אתה-לא-קיים מעוררות את הברנז'ה?

חגיגה שנתית, עאלק. הקולנוע הישראלי שפרץ בעולם וזכה בפרסים מוכיח בכל הסיפור הזה עד כמה הוא קרתני, או נכון יותר – מקרתני. האמת, שקלתי להגיע. אבל מה לעשות שב-23 זה קצת בעייתי. הדודה הזמינה אותי לגולש ולביבות פרסה. אני אוהב גולש ולביבות פרסה. אולי, אם אפשר, להזיז את האירוע, נאמר לשש בערב, לתקתק את הזוכים, ולהשתדל לסיים עד שמונה וחצי. הדודה לא אוהבת שאני מאחר.