לו הייתי רוטשילד

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (1821 - 1881) הוא מגדולי הסופרים הרוסים ואחד מהבולטים שבמחברי הרומנים בכל הזמנים. בין יצירותיו: "האחים קרמאזוב", "החטא ועונשו", "אידיוט", "שדים" ועוד.

לא התאפקתי והתיישבתי לרשום את הסיפור של צעדַי הראשונים בדרך החיים, אף על פי שהייתי יכול להסתדר גם בלי זה. דבר אחד אני יודע אל־נכון: לעולם לא אתיישב שוב לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי, אפילו אחיה עד גיל מאה. אתה צריך להיות מאוהב בעצמך בצורה נבזית מדי, כדי לכתוב על עצמך בלי בושה. וזהו הדבר היחיד שבזכותו אני סולח לעצמי - שאינני כותב לאותה מטרה שלמענה כותבים כולם, כלומר, כדי לזכות בשבחי הקורא.

אם כבר עלה על דעתי לרשום מילה במילה את כל מה שקרה לי מאז השנה שעברה, הרי זה עלה על דעתי כתוצאה מצורך פנימי: עד כדי כך המם אותי כל מה שהתרחש. אני רושם את האירועים לבדם, מתחמק בכל כוחי מכל מה שלא שייך לעניין, והעיקר - מן הייפוי הספרותי; איש ספרות זה או אחר כותב לו במשך שלושים שנה, ובסופו של דבר כלל איננו יודע לשם מה כתב שנים רבות כל כך. אינני איש ספרות, אינני רוצה להיות איש ספרות; ולגרור את הפנימיוּת של נשמתי ואת התיאור הנאה של רגשותי אל השוק הספרותי שלהם - הייתי רואה בכך אי־מהוגנות ונבזות.

אלא שלבי מנבא לי בהתמרמרות כי אי־אפשר, מן הסתם, להסתדר לגמרי בלי תיאור רגשות ובלי מחשבות (ואולי אפילו נדושות ודוחות): עד כדי כך משחית כל עיסוק ספרותי את נפש האדם, גם אם אותו אדם התחיל בו למען עצמו ותו לא. והלוא המחשבות יכולות להיות לפעמים אפילו נדושות ודוחות מאוד, מפני שדברים שאתה עצמך מעריך, ייתכן מאוד שאין להם שום ערך כשמסתכלים עליהם מן הצד. אבל כל זה סטייה מן העיקר. ואולם, הנה לכם הקדמה; לא תמצאו כאן עוד שום דבר מהסוג הזה. ניגש לעניין; אף על פי שאין דבר מחוכם יותר מלגשת לאיזשהו עניין, ואולי אפילו לכל עניין שהוא.

אני מתחיל, כלומר, הייתי רוצה להתחיל את רשימותי מתשעה־עשר בספטמבר של השנה שעברה, כלומר, בדיוק מאותו יום שבו פגשתי לראשונה... אבל להסביר את מי פגשתי, ככה, מראש, כשאף אחד לא יודע שום דבר, יהיה נדוש ודוחה; אני חושב שאפילו הנימה הזאת נדושה ודוחה: אחרי שהבטחתי לעצמי להתרחק מן הייפוי הספרותי, כבר בשורה הראשונה אני נופל לידי אותו ייפוי. לבד מכך, כדי לכתוב בתבונה, נראה לי שלא די ברצון בלבד. אציין גם שבשום שפה אירופית אחרת, נדמה לי, הכתיבה אינה קשה עד כדי כך, כמו ברוסית.

קראתי שוב את מה שכתבתי עכשיו, ואני רואה שאני הרבה יותר חכם מן הכתוב. איך זה יוצא כך, שמה שאדם חכם מביע הוא הרבה יותר מטופש ממה שנשאר בתוכו? לא פעם הבחנתי בכך אצלי וביחסַי המילוליים עם בני האדם במהלך כל השנה האחרונה הגורלית הזאת, והתעניתי הרבה בגלל זה. אף על פי שאתחיל מתשעה־עשר בספטמבר, בכל זאת אשחיל שתי מילים על עצמי: מי אני, איפה הייתי לפני כן, וכמשתמע מכך, מה יכול היה להיות לי בראש, ולוּ גם חלקית, באותו הבוקר של תשעה־עשר בספטמבר, כדי שהעניין כולו יהיה ברור יותר לקורא, ואולי גם לי עצמי.

אני תלמיד גימנסיה שסיים את חוק לימודיו; ועכשיו כבר נכנסתי לשנתי העשרים ואחת. שם המשפחה שלי דוֹלְגוֹרוּקי, ומי שנחשב לאבי מבחינה משפטית הוא מָקאר איבָנוֹב דולגורוקי, איכר־צמית לשעבר בחצר האדונים וֶרְסילוֹבים. לכן יוצא שנולדתי במסגרת החוק, אף על פי שאני בן בלתי־חוקי ביותר, ומוצָאִי זה אינו מוטל בשום ספק. העניין קרה כך: לפני עשרים ושתיים שנה ביקר בעל האחוזה וֶרסילוֹב (שהוא אבי האמיתי), בהיותו בן עשרים וחמש, באחוזתו שבמחוז טוּלָה. אני משער שבאותה העת הוא היה עדיין יצור חסר פָּנים למדי.

מעניין שהאיש הזה, שכה הדהים אותי מאז ילדותי, שנודעת לו השפעה כה יסודית על כל המבנה הנפשי שלי, ושאולי אפילו הדביק בעצם ישותו את כל העתיד שלי - האיש הזה נותר חידה גמורה בשבילי אפילו עכשיו, ובמובנים רבים להפליא. אבל בעצם, על כך בהמשך. אי־אפשר לדבר על זה ככה סתם, על רגל אחת. בלאו הכי כל דפי המחברת שלי יהיו מלאים באיש הזה.

הוא התאלמן בדיוק לקראת אותו זמן, כלומר, סמוך לשנת חייו העשרים וחמש. הוא היה נשוי לאחת בשם פָנָרִיוֹטוֹבה, מן החברה הגבוהה, אבל לא עשירה במיוחד, והיו לו ממנה בן ובת. הידיעות שלי על הרעיה הזאת שלו, שעזבה אותו בשלב כה מוקדם, לוקות מאוד בחסר, והן הולכות לאיבוד בתוך החומר שאספתי; כמו כן, דברים רבים מנסיבות חייו הפרטיים של וֶרסילוֹב חמקו ממני - עד כדי כך הוא היה תמיד גאה, מתנשא, סגור ומזלזל ביחסו אלי, למרות מעין שפלות רוח מדהימה כלפי, שניכרה אצלו לפרקים. בכל זאת אזכיר כאן, כסימן להמשך דברַי, שהוא בזבז בימי חייו הון משלושה מקורות שונים, ואפילו שופעים מאוד, בסכום כולל של מעל ארבע מאות אלף, ואולי אף יותר. מיותר לציין, שעכשיו לא נשארה לו אפילו פרוטה אחת...

הוא הגיע אז אל הכפר "אלוהים יודע לְמַה", לפחות כך הוא עצמו ניסח את זה באוזנַי מאוחר יותר. כרגיל, ילדיו הקטנים לא היו איתו, אלא אצל קרובי משפחה; כך הוא נהג בילדים שלו כל ימי חייו, בחוקיים ובבלתי־חוקיים גם יחד. באחוזה הזאת היו איכרים־צמיתים רבים; היה ביניהם גם הגנן מָקאר איבָנוֹב דוֹלְגוֹרוּקי. אכניס את העניין הזה כאן, כדי להיפטר ממנו אחת ולתמיד: נדירים האנשים שיכולים להתרגז כל כך על שם משפחתם כמוני, במשך כל החיים. זה היה טיפשי, כמובן, אבל זה מה שהיה. בכל פעם שהתחלתי ללמוד באיזה בית ספר או נפגשתי עם אנשים שהייתי חייב להם דין וחשבון מפאת גילי; קיצורו של עניין, כל מורה קטן, כל אומֵן, מפקח, כומר - כל מי שתרצו, בעת ששאל אותי לשמי ושמע שאני דולגורוקי, בהכרח מצא מיד לנכון להוסיף, "הנסיך דולגורוקי?"

וכל פעם היה עלי להסביר לכל האנשים הריקניים האלה, "לא, פשוט דולגורוקי". והפשוט הזה התחיל בסופו של דבר להוציא אותי מדעתי. אציין כאן בתור תופעה, שאינני זוכר ולוּ גם יוצא מן הכלל אחד: כולם שאלו. נראה שלחלקם לא היה שום צורך בזה; ובעצם, ממש אינני יודע למה, לעזאזל, למישהו בכלל יכול היה להיות בזה צורך. אבל כולם שאלו, כולם עד האחרון שבהם. אחרי שהשואל שמע שאני פשוט דולגורוקי, הוא היה סוקר אותי במבט אטום, אדיש וטיפשי, שהעיד כי הוא עצמו לא יודע בשביל מה שאל, ומתרחק ממני.

חברַי לספסל הלימודים בבית הספר שאלו בצורה הכי מעליבה מכולם. וכי באיזו צורה מציג תלמיד בית ספר שאלות לילד החדש שבא לכיתה? ביום הלימודים הראשון שלו בבית הספר (יהיה אשר יהיה, בכל רמה) הופך הילד החדש, שמרגיש אבוד ונבוך, לקורבן של כולם: מצווים עליו, מתגרים בו, נוהגים בו כמו במשרת. בריון מגודל ושמן נעצר פתאום לפני קורבנו, קרוב קרוב, וצופה בו במבט ממושך, מחמיר ומתנשא במשך כמה רגעים. ואילו הילד החדש עומד לפניו בשתיקה, מלכסן אליו מבט, אם הוא לא פחדן, ומחכה להתפתחויות.

"מה שמך?"

"דולגורוקי."

"הנסיך דולגורוקי?"

"לא, פשוט דולגורוקי."

"אה, פשוט! אתה טיפש."

והוא צודק: אין דבר מטופש יותר מלהיקרא דולגורוקי, בלי שתהיה נסיך. את השטות הזאת אני סוחב על כתפַי ללא אשמה מצדי. מאוחר יותר, כשכבר התחלתי להתרגז מאוד בגלל השאלה "האם אתה נסיך?", תמיד הייתי עונה עליה, "לא, אני בנו של איכר־צמית לשעבר בחצר של אדונים".

ואחר כך, כאשר נתפסתי לכעס מעבר לכל מידה, עניתי פעם על השאלה "האם אתה נסיך?"

בנחישות ובמילים האלה, "לא, פשוט דולגורוקי, בן בלתי־חוקי של האדון שלי לשעבר, מר וֶרסילוֹב". המצאתי את התשובה הזאת כבר בשנה השישית ללימודַי בגימנסיה, ואף על פי שנוכחתי עד מהרה בטיפשותי הגמורה, בכל זאת לא מיד חדלתי לנהוג בטיפשות. זכור לי שאחד המורים - שהיה בעצם אחד ויחיד - מצא כי "רעיון נקמני מן הסוג החברתי ממלא אותי". ובאופן כללי, כולם נטו לשקוע בהרהורים בתגובה על התעלול הזה שלי, והנטייה הזאת פגעה בי. לבסוף אחד התלמידים, נער ארסי מאוד שהייתי מדבר איתו בסך הכול פעם בשנה, אמר לי בפָנים רציניות, גם אם הביט קצת הצִדה, "ללא ספק, רגשות כאלה מביאים לך כבוד, וכמובן יש לך במה להתגאות; אבל אני במקומך לא הייתי חוגג במיוחד את העובדה שאני ממזר ואתה נראה כמו חתן יום הולדת!"

מאז חדלתי להתפאר בכך, שאני ממזר. אחזור ואומר שוב: קשה מאוד לכתוב ברוסית. הנה, כתבתי כבר שלושה עמודים שלמים על כך, איך כעסתי במשך כל חיי בגלל שם המשפחה שלי, ועם זאת נראה שהקורא הסיק כבר מזמן שאני כועס דווקא מפני שאינני נסיך, אלא סתם דולגורוקי. להסביר ולהצטדק פעם נוספת יהיה פשוט משפיל מבחינתי.

מתוך "המתבגר", ידיעות ספרים, מרוסית פטר קריקסונוב, 734 עמודים.