או סקנדל או פסטיבל

אני רוצה לחרוג ממנהגי, לדסקס פה על נשים שהייתי רוצה לעשות (או לא לעשות) ולעשות כבוד לרבקה מיכאלי. אני לא מכיר אותה, אבל יש לי תחושה שאם היא תקרא את הטור הזה היא תנחר בבוז ותשלח אותי לעבודות רס"ר באפסנאות, כי היא עדיין מרגישה כמו הילדה שרצה עם קוקיות בירושלים לבניינים של "קול ישראל". אבל תרשו לי לעשות הפסקה, ולהצדיע לאישה הזאת. אני, אופיר זדוף, הקטן, שעוד היה בשא"ש כשמיכאלי נתנה לכל עם ישראל סיבה למסיבה.

אני לא כזה אטום. אני מכיר את ימי המעבר האלה, שמרגישים שמשהו השתנה, אבל זה עוד לא צף. אני קופץ על כל אייטם כאילו הוא מינימום סקופ המאה, אני יושב שעה בשירותים וקורא את אותו עיתון חמש פעמים, אני מחדש את הקשרים עם כל החברים שלי מהיסודי, אני עושה הכל כדי לא להיות בבית.

רבקה מיכאלי בת 70. אני לא יכול להגיד הרבה על הגיל הזה, כי עוד לא הייתי שם (וגם פספסתי את השיעור הזה, המורה), אבל אני יכול לשער שלאנשים בגיל הזה יש הרבה סיבות לרצות להישאר עם הבנאדם שהם איתו כבר 20 שנה, גם אם אין שם אהבה גדולה.

אבל רבקה היא אישה שלא יכולה לחטוא לחיים - בגלל שהיא שקועה בהם עמוק, עד הצוואר.

היא לא יכולה להיות במקום שבו היא לא רוצה להיות - ולא בגלל שהיא למדה מלקחי העבר, או בגלל שהיא חושבת על העתיד. בגלל שעכשיו, ממש עכשיו, ברגע זה, היא לא יכולה לעשות משהו שהיא לא שלמה איתו. וזה, ילדות וילדים, סוד החיים האמיתי. ועכשיו טוסו לי מהעיניים, עשרים דקות ואני רוצה את הכניסה ללשכה שלי נקייה מעלים, שאף אחד לא יחשוד אפילו שהסתיו מתחיל. משוחררים.

• אופיר זדוף הוא דמות בגילומו של אנחל בונני מתוך הטלנובלה "חשופים" , המשודרת בימים א'-ה' ב-20:05 ב-HOT3, ובהזמנה מיידית ב-HOT V.O.D