הגל השקט

שתי דקות אחרי שנפגשתי עם גלי עטרי היא כבר נכנסה להתקלח. זה לא שחיממתי אותה יותר מדי חלילה, פשוט היא היתה כל היום בריצות וחיפושים אחר שמלה לכבוד בת המצווה של בתה, לי, שנערכה השבוע, וכל העסק, כולל מפגש סוער ונוסטלגי עם טובה'לה, עשה לה חם.

בזמן שעטרי דפקה דוש אני שוטטתי לי קצת בדירתה החמודה שבמגדלי אקירוב בתל אביב, אותם

 מגדלים יוקרתיים שבהם מפנה בימים אלה הדייר אהוד ברק את דירתו. חוץ מהלובי הנאה של הבניין, מדובר בדירה סטנדרטית, אותה חולקת עטרי עם בן זוגה בעשר השנים האחרונות, איש העסקים והמסעדן יורם ירזין (מהבעלים של זוזוברה, מוזס, טוני וספה ועוד) ובתה לי. האינדיקציה היחידה לעיסוקם של דיירי הבית הוא פסנתר שחור, שולחן מלא בפותחני בקבוקי יין, אוסף של יורם, והמון

הסיבה שהיא פותחת את ביתה היא "בין האש ובין המים", אלבומה ה־15 שיוצא ממש השבוע.

עדיין מתרגשת להוציא אלבום?

"זה מרגש. בלהוציא אלבום יש משהו נעים ולא נעים. זה כמו שאתה קובע דייט עם מישהו, מגיע לשם ועד שהוא מגיע אתה כל כך מתוח שאתה כבר אומר 'מה אני צריך את זה? בוא נוותר על הכל'. ככה אני מרגישה. יש הרבה לחצים, תחושה של מבחן".

עד מתי תמשיכי להוציא אלבומים?

"תראה, האמת שאני לא רואה את עצמי בעסק הזה לעוד הרבה שנים. אני לא יכולה להתחייב, אבל קצת עייפתי מהמרוץ. בסך הכל זה די מרוץ כל הסיפור הזה של המוזיקה וזה מתיש. זה לא האלבום האחרון, כי יש לי כבר עוד תקליט כמעט מוכן, אבל אני מוכנה לחיים האמיתיים. אני מסתכלת על הצעירים היום ויודעת שלפעמים צריך לצאת ולפנות את המקום".

אבל בינתיים את עוד במרוץ.

"כן. יש לי עוד שני אלבומים לפחות לפניי. על האלבום הנוכחי עבדתי משהו כמו חצי שנה. היה לי כבר אלבום די מוכן מבחינת החומר ואז אחותי, שוש, התקשרה וסיפרה לי על בחור בשם סגיב כהן. הוא מוזיקאי מאוד מוכשר שהתארח אצלה בתוכנית הרדיו והיא נדלקה לגמרי. היא אמרה לי 'גלי, את חייבת לשמוע את סגיב כהן. הוא עושה מוזיקה נפלאה ואני חושבת שהוא יתאים לך'. בקיצור, לחצה אותי. היא דאגה לחבר בינינו ובאמת הרגשתי כאילו סגיב מכיר אותי שנים. היא דאגה שהוא יכתוב לי שירים. התחלתי להיפגש איתו כל שבוע, בחרנו שירים והתחלנו לעבוד על האלבום. עבדנו כמה חודשים ואז קרה מה שקרה לאחותי ועצרתי את הכל לחודש וחצי".

בטח ידברו איתך עכשיו המון עליה.

"זה בסדר. יש לשוש קשר לאלבום, היא הרי הכירה ביני ובין סגיב. מגיע לה שיפארו אותה. אחותי תמיד היתה שמחה שכותבים עליה ושמדברים עליה. היא היתה נורא מאושרת אם היא היתה יודעת שמתעסקים בה. היא אהבה כאלה דברים. אני רק מנסה לא לעשות מזה יותר מדי מסחרה. אני חושבת עליה הרבה. כל יום וכל היום. במיוחד אני חושבת על כל הדברים שאני עושה, איך היא לא עושה אותם איתי. איך שאני שמחה והיא לא שמחה איתי. איך שאני חוגגת בת מצווה לבת שלי והיא לא איתי".

מה קרה שם בדיוק?

"לא יודעת במאה אחוז מה קרה לה. אני רק יודעת שכשמצאתי אותה היא כבר לא היתה. משהו גרם לה ליפול ולאבד את ההכרה. לא יודעת. היינו מדברות המון בטלפון כל יום, אבל לא היו התראות מקדימות לזה. היינו אמורות להיפגש באותו יום אחרי הצהריים וכשהיא לא ענתה לטלפון באתי אליה הביתה. לא יודעת מה קרה".

המצוקה הכלכלית־בריאותית שלה הפחידה אותך?

"זה השפיע עליי. כל פעם שהיה לה רע, היה לי גם רע. מספיק שרע לאחותי האהובה, וגם לי נהיה רע. כשכאב לה, כאב לי. לא הפריע לי שהיא התראיינה על זה. היא זה היא, אהבתי אותה וקיבלתי אותה עם האופי המוחצן והאקספרסיבי שלה. אני יותר מופנמת ממנה אז לא התראיינתי על זה כל כך. ככה זה".

נשמעו טענות כאילו המשפחה לא עזרה לשוש מספיק בתקופות הקשות שלה.

"שטויות. מה פתאום. בזמנו, כשקרה מה שקרה, היא היתה לבד, נכון, וחבל שלא היה אף אחד כדי להציל אותה. אבל תמיד היינו בשבילה. היינו אחיות מאוד מאוד קרובות".

החברה האולטימטיבית שלי. עם שוש עטרי ז"ל. צילום: ליאור נורדמן

יש שירים באלבום החדש שמדברים על המקרה?

"כן. יש שירים שמדברים עליה. בתקופה הלא ארוכה שעבדתי על האלבום הטקסטים עברו שינויים. למשל השיר הראשון ,'למה לא תבואי'. הוא היה במקור 'למה לא תבוא' ושיניתי אותו כדי שידבר על אשה, על אחותי. הוא ממחיש את מה שאני מרגישה, שאני עדיין לא מעכלת שהיא לא שמחה איתי וחולקת איתי את האושר של החיים. גם השיר האחרון, 'כשאת לא לידי'. גם הוא היה בהתחלה שיר בשם 'כשאתה לא לידי' והיה לו טקסט עם שורות כמו 'כשאתה לא לידי, ליבי נשבר, עולמי קודר', כאלה. איך שקראתי את זה אמרתי לסגיב, 'בואנ'ה, עם כל הכבוד לכם, אף גבר בחיים לא גרם לי ולא יגרום לי להרגיש שאני כלום בלעדיו, ושאם הוא לא פה לידי אז אני כלום ועולמי קודר וכו''. מה פתאום? אמרתי לו שאני לא יכולה לומר שכשגבר עוזב אותי הכל מתפורר ונשבר. זו לא אני. אז הפכתי אותו לשיר לשוש".

אבל זה לא נכון. את כן ממשיכה, עולמך לא קדר וכו'.

"כן, אבל הכל נראה אחרת. בכתבה שעשיתי ל־'7 ימים' אחרי ששוש נפטרה אמרתי שהעולם הרבה פחות יפה בעיניי כשהיא איננה. אמרתי אז גם משפט נוראי, שכשתגיע שעתי יהיה הרבה פחות קשה לעזוב. אז אמרתי את זה וכתבו בדיוק ככה, אבל אני במקום אחר. לא עצרתי את החיים שלי מלכת. אבל שמע, היא היתה החצי השני שלי. הייתי מדברת איתה 20 פעם ביום בטלפון. לא חשבתי לבד. כל שטות הכי קטנה הייתי מתקשרת אליה. אז כשהיא הלכה פתאום המילים האלה קיבלו נכונות. זה לא שהחיים לא שווים, החיים שלי שווים הרבה, אלה החיים היחידים שלי ואני רוצה למצות אותם בהנאה שלמה, אבל אני יכולה לשיר את זה עליה כי ככה הרגשתי כשקרה מה שקרה".

איך הכרת את יורם?

מחייכת. "הלכתי למסיבה. הייתי אז עם בן זוג. במסיבה הזאת פגשתי את יורם והרגשתי שהוא די סימן אותי. קלטתי שהוא מסתכל עליי ואמרתי לעצמי שיש פה משהו. ואז התחלנו לדבר ובשלב מסוים הייתי צריכה ללכת עם בן הזוג שלי. יורם שאל אותי, 'אה, את איתו?', ואמרתי כן. אז הוא שאל בנימוס, 'אם לא תהיי איתו תודיעי לי?', ואמרתי כן. שלושה שבועות אחר כך כבר לא הייתי עם ההוא, וזהו.

כיף לך?

"מאוד. אני מאושרת. כיף לי בזוגיות הזו כי הוא נותן לי את הלבד שלי. יש גם את הביחד וגם את הספייס. כיף לדעת שהוא שם בשבילי ואני פה בשבילו".

ידעת אכזבות רומנטיות קשות עד שבא יורם?

"למזלי הרב לא היו לי הרבה אכזבות רומנטיות. אלה שהיו לי, פה ושם, לא היו עמוקות מדי. אולי החבר הראשון, כשהייתי בת 19. למדתי המון דברים על החיים והזוגיות, גם מהדברים המאכזבים יותר. זה לא פשוט לחייך בזמן שנפרדים, אבל הכל נפתר. לא מסתכלת לאחור".

את מעורבת בעסקים שלו?

"ממש לא. זה כל כך לא בשבילי. אני אשת עסקים קטנה מאוד. עסקים זה בשביל אחד כזה שיכול לקחת את זה הכי איזי והכי בכיף שבעולם. אני לא כזאת. לא מתאים לי עסקים, לא מתאים לי לעשות דברים גדולים כאלה. אני צריכה שמישהו יפיק לי. בכל מה שקשור להפקה אני גרועה. אני צריכה לשיר, להופיע, לצייר קצת. לא לעשות ביזנס".

אבל נראה שגם את לוקחת באיזי את החיים.

"בגדול כן, אבל זה לא משהו שהיה חלק ממני רוב החיים. זה משהו של עשר השנים האחרונות, של לקבל דברים, להשלים עם מה שיש. בעשר השנים האחרונות קרה משהו. אני הרבה יותר סבלנית, מקבלת אנשים, מקבלת את עצמי. בעשר השנים האחרונות אני כל כך הרבה יותר מאושרת, הכל השתנה. זה לא שלא הייתי מאושרת, אבל לא הייתי שלווה, לא הייתי שלמה עם עצמי. חיפשתי כל הזמן איך להיות יותר ויותר מאושרת. עבדתי נורא קשה בשביל זה, והיום אני הרבה יותר שלמה ובריאה".

השלווה של השנים האחרונות קשורה בעיקר לנוחות הכללית?

"הכל קשור אחד בשני. גם נפתחתי מבחינה מקצועית, על במה בעיקר, גם נפתחתי עם הילדה, גם נפתחתי עם טלוויזיה כשעשיתי את 'משפחת עזאני'. זוגיות, הכל ביחד. לדעתי הכל גם קרה לי בגלל התהליך הנפשי שעבדתי עליו שנים. הכל ביחד היה תוצאה של מה שהקרנתי החוצה. יותר ביטחון, יותר שמחה, יותר קבלה".

את עדיין חושבת על פרנסה כשאת מוציאה אלבום?

"היום הרבה פחות. היו פעמים שבהן הוצאתי אלבום כדי לייצר לי פרנסה. אבל היום זה פחות חשוב. זה המקצוע שלי, זה משהו שנולדתי איתו, משהו משפחתי כנראה, וזה משהו שאני אוהבת לעשות. כן, היו לי תקופות של מצוקות כלכליות שבהן הייתי צריכה לשיר בשביל להתפרנס. היום זה לא ככה".

מה שלום השכן אהוד ברק?

"בסדר. שכן. לא מדברים עליו במעלית או משהו. בכלל, עושים מכל העניין יותר סיפור ממה שהוא. למה שלמישהו ישנה איפה אני גרה? פרסמו פעם בעיתון תמונה שלי ליד הבניין כאילו כדי להראות מי הדיירים בו. למה? למה זה טוב?".

מפחדת שידברו על זה שאת חיה את החיים הטובים?

"שטויות. אני יודעת שזה מעורר אנטגוניזם, אבל אני חיה את החיים הטובים? אני חיה חיים רגילים. אני לא באפסיון התחתון, אבל גם לא באלפיון העליון. אני לא בן אדם עשיר. אני מאלה שמנסים למצות את החיים הכי טוב שאפשר, אבל ממש לא אשה עשירה. אני חיה חיים טובים, אבל אני גם לא לבד".

חשבון הבנק של עטרי לא תמיד ידע ימים שקטים. גם לא חייה האישיים.

עטרי, 55, התחילה את הקריירה בגיל 17. בהמשך היא נסעה לניו יורק לשנתיים, חזרה, ניסתה לפרוץ כזמרת עצמאית וזכתה להצלחה בינונית בלבד. בשנת 1978 היא השתתפה בסרט "הלהקה" של אבי נשר וזכתה בפרס שחקנית השנה. השבחים שגרפה על תפקידה לא השקיטו את הספקות של עטרי באשר לייעודה האמנותי והיא החלה לעבוד כדיילת.

למרות זאת היא הוציאה אלבום בכורה מצליח, שנה לאחר מכן זכתה באירוויזיון עם להקת חלב ודבש והשיר "הללויה" והשתתפה בסרט "דיזנגוף 99", גם הוא של נשר, והשאר היסטוריה. מאז ידעה עטרי עליות ומורדות בדמות אלבומים שופעי להיטים ("צעד אחד לפני הנהר", "ביום שאחרי"), לצד אלבומים שכשלו מסחרית ("גלידה"), ניהלה קרב משפטי בן 14 שנה עם שלמה צח, אמרגנה לשעבר, שנגמר בפיצויים בסך מיליון שקל לזכותה והתגרשה מבעלה ואבי בתה, אודי הרשקוביץ. בראיונות רבים שנתנה לאורך השנים הצטיירה כזמרת מצליחה אך לחלוטין חסרת ביטחון ושקט נפשי.

את מציינת כמעט 40 שנות קריירה. מתגעגעת למשהו?

"למה אני מתגעגעת? אולי לגוף. לימים שבהם יכולתי לאכול מה שאני רוצה. אבל אני לא מתגעגעת לסטייט אוף מיינד. אני לא רוצה לחזור לשם. אני זוכרת שאת יומולדת 20 חגגתי בניו יורק והייתי עצובה נורא. נראה לי שזה משתפר עם הגיל. ההישגים הנפשיים, זה מה שחשוב בחיים.אני מרגישה שמצאתי את המקום שלי, את השקט שלי. זה מה שכולם מחפשים. יש אנשים שזה בא להם בקלות, שיודעים מהר מה הם רוצים לעשות בחיים. לי זה בא בעבודה קשה".

אבל תמיד ידעת שמוזיקה היא הכיוון שלך.

"לא. לא ידעתי מה הכיוון המוזיקלי שלי. לקח לי הרבה שנים להבין שאני במקצוע הנכון. הרבה שנים אמרתי, למה אני זמרת? בגלל שאני אחות של יונה? רק אחרי הרבה שנים הבנתי שאני במקום הנכון. גם לא מצאתי את הכיוון המוזיקלי, פעם ככה ופעם ככה, פעם אירוויזיון ופעם רוק'נ'רול, כן להופיע, לא להופיע. את התקופה הזאת עברתי. רק לפני עשר שנים הכל נפתח אצלי - מבחינה אישית, מבחינה מקצועית, מבחינת במה, הכל. עד שהייתי זמרת הייתי אחות של. גם היום אני מרגישה שאני אחות של יונה. היא טורפת את הקהל עד היום. ושוש, היו לה 40 שנות קריירה ברדיו ואני... היד עוד נטויה, נראה ככה".

אמרת שאת עוד רגע פורשת.

"בסדר, אבל בינתיים אני עוד פה. הנה, יוצא לי אלבום. באוקטובר אני מתחילה סיבוב הופעות חדש".

מה הקשר שלך לפרגי?

"שמעתי אותה ברדיו ואז התחלתי להקשיב לה. היא מדהימה אותי. אני גם אוהבת את כריסטינה אגילרה, זמרת מעולה (מתחילה לשיר את "Beautiful"). גם מארי ג'יי בלייג' מדהימה. שמעת את הדואט שלה עם בונו? לבכות!"

ומה עם אמנים בארץ?

"אני אוהבת את שירי מימון, גם נינט זמרת טובה למרות מה שאומרים עליה. גם קרן פלס שרה יפה בעיניי. באלבום הראשון שלה היא היתה מאוד שקטה, ואז התארחתי איתה בהופעה של שרית חדד וראיתי שיש לה קול. גם את מירי מסיקה אני מאוד מאוד אוהבת. יש לה קול, וואי וואי".

את רואה "כוכב נולד"?

"אין לי שום בעיה עם התוכנית. אוהבת אותה. בתוכנית שעשו לקלפטר היו שלושה שירים שלי וזה החמיא לי. לא הייתי רוצה לבוא לשפוט שם. אני אוהבת לומר את האמת, לטוב ולרע, ואני לא מסוגלת לומר ביקורת ודברים רעים מול כל עם ישראל".

אם כבר "כוכב נולד", יש פה על הספה גיליון של 'ראש 1'. אני רואה שלי בחרה בלי בירן לזמר השנה שלה.

"זה לא חשוב לי", היא צוחקת. "אני רואה לפעמים את הקהל הצעיר הבוגדני הזה ולא בא לי. הקהל הזה אוהב מישהו אחד ובשנה הבאה הוא יאהב מישהו אחר. אני שמחה שאני אחרי זה. היה לי את זה כבר. אני לא בגיל הזה, של סוג כזה של הערצה. די, עברתי את הקטע שקרעו לי את הז'קט אחרי הופעה בלוד".

אז מי הקהל שלך היום?

"יש אנשים בגיל שלי, יש אנשים שיכולים להיות הורים שלי ויש כאלו שיכולים להיות הילדים שלי. הממוצע הוא 50-40 כזה, אבל יש מלא צעירים, מלא צעירות, כל מיני. קהל מגוון".

תגידי, מה סדר היום שלך?

"אני קמה ב־7:00 בבוקר, מארגנת את הילדה לבית הספר, מסיעה אותה ואז חוזרת הביתה, מתארגנת, אני צריכה בערך שעה וחצי להתארגן, ואז אני עושה פעילויות כמו יוגה, פילאטיס, כושר, הליכה, עושה לביתי מה שצריך. יש ימים שאני צריכה להתראיין, או להקליט או להופיע, אז אני צריכה לוותר על חלק מהדברים. אני בן אדם שנהנה מאוד לקרוא. אני קוראת המון. יש לי ימים שאני מה זה בסתלבט, קוראת ספרים ומשחקת במחשב מהבוקר ועד הערב, ויש ימים של הופעות וענייני יחסי ציבור שגורמים לי להיות עסוקה מהבוקר עד הלילה".

מה עם חברות? כל היום יוגה ויורם?

"פחות בשעות היום. אני לא מאלה שיושבות בבית קפה עם חברות. יש לי חברות, ואני כן עושה לפעמים יומולדת בנות ומזמינה חברות הביתה. אבל במהלך היום אני מתעסקת בשלי. קוקה, שוש, באמת היתה החברה האולטימטיבית שלי".