הלוואי ולא נדרשנו לציין 15 שנה לאוסלו

כשהיציאה לתהליך שלום נעשית ללא הסכמה לאומית, כשהוא מבוסס על הנחות שגויות ופגיעה בציונות, הוא נידון לכישלון

רון בריימן פורסם: 13.09.08, 08:50

15 שנים חלפו מאז היום שבו חל המפנה המסוכן והכואב בתולדות מדינת ישראל, ב-13 בספטמבר 1993, שבו הכירה ממשלתה של ישראל האוסלואידית בכך שארץ ישראל איננה ארצנו, שהארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) אינו ארגון טרור, ושה"שלום" חשוב מן הציונות. בעקבות אותו הסכם שנחתם בחגיגיות סוריאליסטית על מדשאות הבית הלבן החלו השחיקה וההידרדרות הן בכוחה של ישראל, הן בלכידותה הפנימית והן באמונה בחזון הציוני.

אין כוונת המאמר לטעון "אמרנו לכם", אלא למנוע חזרה על אותם מעשים שתוצאותיהם אינן מפתיעות את מי שלא חגג את פסטיבל השלום, ובמידה רבה היה בבחינת אבל בין חתנים בספטמבר 1993.

מקובל ונכון לחשוב שיציאה למלחמה מצריכה לכידות פנימית והסכמה לאומית על הצורך בה ועל מטרותיה, אפילו במקרים שבהם המטרות לא הוגדרו באופן ברור. כך היה במלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים (חילוקי הדעות צצו שנים מאוחר יותר, ואינם פוגמים בצדקת המלחמה) ובמלחמת יום הכיפורים. ללא תנאים אלה, ניהול המלחמה וההצלחה בה יהיו לקויים.

הדברים נכונים גם בענייני שלום. שלום אינו יכול להיות מושג באמצעי כפייה ואלימות, אלא בשכנוע. כאשר היציאה לתהליך השלום נעשית ללא הסכמה לאומית, וכאשר התהליך מתבסס על הנחות שגויות מצד אחד ועל פגיעה הן בחזון הציוני והן בזכויות האזרח והקניין של מאות אלפי אזרחים מצד שני, התהליך אינו יכול להצליח.

אפילו אין תשובה אחידה לשאלה מהי הצלחה, הפערים שנוצרו בחברה הישראלית ב-15 השנים האחרונות הם תוצאה ישירה של תהליך שהמובילים אותו לא ראו לנגד עיניהם את פגיעתו באותו ציבור, או שראו והתעלמו ביודעין.

מכאן קצרה הדרך להידרדרות הערכית ששיאה ב"התנתקות". בימים אלה מתלהט הוויכוח לגבי יחסי הכוחות בין הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת ומערכת הבלמים והאיזונים ביניהן, ורבים מהנוטלים חלק בדיון נזעקים לטובת בית המשפט העליון, שאמור להגן על זכויות של מיעוט. בפרשת ה"התנתקות" – שהיא המשך ותוצאה של אוסלו – לא קיים בית המשפט העליון את תפקידו כמגן מפני שרירות וכוחניות, והתוצאה: הידרדרות ערכית ומוסרית שהתבטאה בגירוש, ושחיקה באמון הציבור במערכות המשפט ואכיפת החוק.

תוצאה אחרת של התהליך בן ה-15 שהתחיל בהכרה בארגון טרור והתעלמות ממטרותיו היתה טשטוש ההבחנה בין אויב לאוהב, עד שהמצדדים בתהליך שכחו והשכיחו שאויב הוא אויב הוא אויב. טשטוש זה פגע ביכולתו של צה"ל להילחם בו, והביא להתייחסות ליהודים כאויב. כך הוכשרו כוחות הצבא והמשטרה שביצעו את הגירוש, אבל הכנתם הפסיכולוגית הפסולה היא עניין למאמר נפרד, וכך שידרו לאויב כי כוחה של ישראל להגן על עצמה נשחק. נסראללה הגדיר את ישראל בצדק כמדינת קורי עכביש.

עייפות הקברניטים, ולא עייפות הציבור, היא שהביאה בהמשך הדרך להשתוקקות לכך שמשענת הקנה הרצוץ של שלטונם יתרצה ויחתום על הסכם מדף. משמעותו של הסכם זה היא ויתור ישראלי על לב הארץ ובירתה ועל החזון הציוני שהיה קיים לפני היותם של "קו ירוק", "שטחים" ו"כיבוש", ולא היה תחום במגבלות קו זה.

ואמנם, מעבר ל-1,500 "קורבנות שלום", נזקו העיקרי של התהליך הוא ערעור האמונה בחזון הציוני ובצדקתו. משבר זה מתבטא במערכות החינוך, הביטחון, התקשורת והמשפט, ומחייב שינוי כיוון דחוף ושיבה למכנה המשותף שהיה קיים במדינת ישראל הצעירה: עלייה והתיישבות.

אנחנו הבוגרים של הסתיו ההוא, שנת 93', קובעים:

הבטחתם יונה

עלה של זית

הבטחתם שלום בבית

והבאתם ריב ומדון

הבטחתם אביב ופריחות

והבאתם גירוש ועקירות

הבטחתם לקיים הבטחות

אבל מכרתם אשליות.

הבטחתם יונה

והבאתם "שלום" שהוא גם מלחמה וגם חרפה

אל תפנו אותנו