אז מה יצא לנו מזה?

צוותי הטלוויזיה וגדודי העיתונאים כבר עזבו את סרן והמשיכו בדרכם לדרמה התקשורתית הבאה, אולם עבודת המחקר במרכז למחקר גרעיני של האיחוד האירופי עדיין נמשכת. כמה זמן יעבור עד שיקבלו הפיסיקאים הצצה אל רגעי היוצרות החומר ביקום? כיצד מתקיים בפועל שיתוף הפעולה בין אלפי מדענים ממדינות שונות? איזה רווח תשיג האנושות מהצלחת הניסוי? כדי לקבל תשובות הוצאנו מחדר הבקרה את פרופ' ארז עציון והדוקטורנט נועם הוד מאונ' ת"א לראיון כפול מאתר הניסוי בז'נבה.

פרופ' עציון, לאחר הרגע הדרמטי של תחילת הניסוי האם יש תחושה של חזרה לשגרה או שעדיין כל הקפה של הקרן מסקרנת?

"עכשיו אנחנו בשלב של עבודה קשה. ה-10 בספטמבר היה יום של הצלחה מאוד גדולה, כי מכונה כזו מסובכת עבדה, ועבדה בלי ששום דבר יפריע לה. אבל מעבר להגיד 'עובד, לא עובד' יש שלב ארוך של עבודה מאוד מדויקת ויסודית שבו כל אחד עובר ובודק את התחום שהוא אחראי עליו. אצלנו למשל, צריך לבדוק את התזמון של הגלאי שלנו ביחס לגלאים אחרים וביחס לאלומה וכו'. נכנסנו למשמרות - כל אחד בודק את המערכת שלו ואיך היא מתפקדת".  

אתם עובדים במשמרות מסביב לשעון מעכשיו והלאה?

"יש צוות גדול שמחזיק משמרות לאורך 24 שעות ביממה, ומשגיח על המכונה המסובכת והמורכבת הזו. מזה כמה שבועות שאנחנו נמצאים במירוץ כזה של בדיקה והפעלה, ועכשיו אנחנו בשלב ההבנה – לבחון איך המערכת מתפקדת. למשל, יש לי סטודנט שאחראי על המוניטורינג והוא מנסה להתאים את המערכת שתתן את התמונה הכי טובה לפעולה של הגלאים. סטודנטים אחרים עובדים על הפענוח של המסלולים. עד עכשיו הם עבדו עם סימולציה, ועכשיו הם צריכים לנסות ולראות מה הקשר בין הסימולציה לבין מה שהם רואים בגלאי עצמו.

שוב, במקרים האלה – עבודה מדעית בתחום הזה דורשת מצד אחד תכנון ארוך טווח ומצד שני לא מעט אוויר לנשימה. ייקח עוד שבועות וחודשים עד שנגיע למצב יציב שבו אפשר לא רק לדאוג להפעלה של המכונה, אלא באמת ללמוד פיזיקה חדשה. גם מבחינת המאיץ הוא עוד לא הגיע לאבן הדרך המרגשת הבאה שלו – התנגשות חלקיקים באנרגיה מקסימלית ובקצב המירבי".

הנבחרת הישראלית בסרן, משמאל לימין: פרופ' ארז עציון, נועם הוד, אהד סילברט, פרופ' גיורא מיקנברג, שגיא בן עמי, ד"ר דניאל ללוש (צילום: נועם הוד)

האם למעשה הדרמה האמיתית תתרחש כשהמאיץ יגיע למהירות המקסימלית?

"הדרמה הגדולה מבחינתנו תהיה פיזיקה מעניינת, ההפתעות שבפיזיקה. ה-10 בספטמבר היה יום מוזר מבחינת העבודה בסרן (cern), עם כל העיתונאים שהסתובבו בין הרגליים. אבל זה לא שכל יום אנחנו יושבים מוקפים בעיתונאים וטלפונים מ-ynet... אבל כבר בלילה התקפלו צוותי הטלוויזיה והעבודה המשיכה. אני מניח שלא כל יום יחכו לנו צוותי טלוויזיה...(צוחק) אבל זה בסדר - הסתדרנו יפה מאוד עשר שנים בלי טלויזיה ובלי טלפונים מראש הממשלה ונראה לי שנסתדר גם הלאה. לא זו המוטיבציה שלנו בעבודה".

מנקודת מבטו של האדם הקטן - האם יש תועלת פרקטית שתצא לנו מהניסוי הזה?

"מה יוצא לנו מזה שאנחנו יודעים שכדור הארץ הוא חלק ממערכת השמש ושמאדים לא באמת מסתובב סביב כדור הארץ? המוטיבציה שלנו היא לפענח עוד שלב, לקדם את הידע האנושי. מה האנושות תעשה עם הידע הזה אחר כך?... זה כבר שלב נוסף. כרגע אנחנו לא רואים שום דבר רע שהיא יכולה לעשות איתו. הכיף שלנו הוא ההרגשה שאנחנו נמצאים בחזית העולם, שמסתכל קדימה ולומד משהו שהוא לא ידע קודם.

מצד שני, יש דברים נוספים, שהם תוצר לוואי של המחקר שלנו – פיתוח טכנולוגיות. העולם מתקדם קדימה לא רק בכיוון המדעי, אלא גם בפיתוח אמצעים להשיג את המטרה המדעית. הדוגמא הכי קלאסית שאוהבים לדבר עליה כאן בסרן – זה שסרן היא המעבדה שבה המציאו את הגלישה באינטרנט, כדי לענות על צרכים מדעיים. היום הגלישה באינטרנט משרתת את כל העולם. הרבה דברים מתפתחים כי אנחנו בעצם מנסים לעשות את הבלתי אפשרי; כשמתכננים ניסוי, בונים אותו על טכנולוגיות שעוד לא קיימות וצריך לפתח אותן. וכשמדברים על הבנה ויישום של הידע המדעי עצמו – טוב, זה יכול לקחת גם 40 - 50 שנה עד שאפשר יהיה להפוך את הידע להבנה שאפשר ליישם".

מי מבין אנשי הצוות הישראלי נשאר בז'נבה?

"חלק גדול מהצוות חי בישראל ונוסע לתקופות קצרות בסרן. אני למשל מלמד באוניברסיטה (תל אביב) ומדי חודש נוסע לשבוע לשוויץ. הסטודנטים נמצאים מרבית הזמן בארץ, מלמדים, מתרגלים, ובמקביל גם עובדים על המחקר שלהם. רוב עבודת המחקר היא עבודה של חשיבה, דיבור וכתיבת תוכנות מחשב ובשביל זה לא צריך להיות בסרן. חלק לא קטן משיתוף הפעולה עם מדענים זרים נעשה דרך פגישות טלפוניות או פגישות ועידה, סקייפ ומסנג'ר שכיחים מאוד אצלנו. מצד שני, יש אנשים שנמצאים תקופות קבועות ארוכות כאן. יש חוקרים שחיים פה עם המשפחה שלהם וזה ביתם. 

קצת כמו לצאת למילואים

"(צוחק) כן. בדיוק ישבתי עם כאן עם שני מדענים - הוא גרמני והיא איטלקיה – שהם זוג נשוי שנפגשים בעיקר כאן, אלה האנשים שמרכיבים את "יחידת המילואים" שלנו. אבל אנחנו לא מנחשים מי יהיה כאן כשנגיע לביקור, אלא מתאמים וקובעים פגישות מסודרות. פעם בחודש- חודשיים כל קבוצה מתכנסת באופן פיזי ומלבנים את כל הנושאים שרלוונטים לכולם. הדבר היחיד שנוסף עכשיו, כשהניסוי התחיל, זה שפרט לאנליזה נצטרך גם לעשות את הבייביסיטינג למערכת הגלאי, וגם בעניין הזה - חלק ייעשה באינטרנט, וחלק יצטרך להתבצע בסבב נסיעות ובמשמרות סביב הגלאי עצמו. אבל זה רק 5 אחוז מהעבודה, זה לא העיקר.

יש גם את העניין החברתי. זו קהילה שעובדת ביחד על הפרוייקט כל כך הרבה שנים, אז בוודאי שנוצרים גם קשרים אישיים מעבר לעיסוק המדעי. לפני שנתיים למשל, עשינו מפגש גדול באילת ולקחנו את המשתתפים לטיולי ג'יפים בהרים ולצלילות בים. מאז כולם זוכרים את אילת כנקודה טובה, יודעים שבנובמבר זה זמן טוב לרדת לצלול שם.

 מה חזק יותר – האחווה של פרופסורים מול סטודנטים, או הזדהות לאומית בלי קשר למעמד האקדמי?

"זה עניין אישי. בשלב הזה, באמת היתה לנו, הישראלים, חוויה מאוד חזקה של שיתוף, תחושה של 'מכבי תל אביב ניצחה'".

עד כמה מורגש העניין של הבדלים בין-תרבותיים בין המדענים?

"סרן היא לחלוטין מעבדה בינלאומית. אנחנו לא מרגישים כאילו אנחנו בשוויץ, אלא יותר כאילו מדובר באי בודד, בינלאומי. מן הסתם, יש ניואנסים בין-תרבותיים שאם אתה לא שם אליהם לב, אתה יכול לשלם על זה מחיר. אבל דווקא ברגע תחילת הניסוי נפרצו הגבולות - לא הרגשתי שיש הבדל בין ישראלי שקופץ משמחה לאיטלקי מקפץ. פתאום כולם השתחררו. ברגע שהמאיץ הגיע לגלאי שלנו, לאטלס, אז ההתרגשות חצתה את הגבולות של השפה והתרבות. יכולתי להזדהות ולהבין את קפיצות ההתרגשות גם של האיטלקים והצרפתים ואפילו של היפנים".

האם בתוך הבועה המדעית של סרן יש השפעה לעולם החדשותי, הפוליטי-בטחוני, שבחוץ?

"יש, אבל זה לא העיקר. זה לא מה שתופס את רוב תשומת הלב. באולימפיאדה לעומת זאת, כן אפשר היה לראות איך העולם החיצוני מחלחל פנימה. יש פה צגים שבמקום להציג את הקרן, שידרו דרכם משחקי כדורגל ויכולת לראות אנשים יושבים על המדרגות, ופתאום כולם נחלקים לפי מדינות – כל מדען מעודד את הנבחרת שלו".

נועם הוד, מהי ההרגשה להשתתף בניסוי הנמצא במוקד העניין המדעי? 

"את האמת? עוד שבועיים בערך אני מתחתן. אני נמצא פה עכשיו שבוע, באמצע כל ההכנות לחתונה, אבל לא הייתי מוותר על זה בחיים! בת הזוג שלי ממשיכה בארץ את ההכנות אבל גם היא מבינה את זה, היא בעצמה היתה מרותקת לכל השידורים. פשוט לא צפינו את כל הבלגן התקשורתי הזה שהיה בארץ ואפילו פה. חשבנו שזה יהיה עוד סתם ציון דרך, אבל בגלל כל העניין של החור השחור, זה הפך להיות אייטם תקשורתי מאוד חזק וזה מדהים לראות את כל צוותי השידור. מתי יש בישראל שידור ישיר בבוקר בטלוויזיה על אייטם שקשור לפיזיקה? בדרך כלל זה רק פיגועים, ופתאום זה מין משהו כזה בסדר גודל בינלאומי – ובשבילי, להיות כאן בחדר הזה, זה להיות במקום הכי חשוב בעולם. באמת רגע מרטיט.

כשאני התחלתי את הפרוייקט אצל ארז (פרופ' עציון), כשבאתי ואמרתי לו שאני רוצה לעשות תואר שני בנושא הזה, אמרתי לו שזה נשמע לי מדהים להיות חלק מפרויקט כזה ענק. אפשר למשל להרים ניסוי גם על שולחן של מטר על מטר, וזה יהיה כל הניסוי שאיתו תתעסק בארבע השנים הבאות, ובזה זה נגמר. ולעומת זאת, הפרוייקט הזה - כשבאתי לפה בפעם הראשונה וראיתי את המפלצת (מאיץ החלקיקים) הזו מתחת לאדמה – הייתי בהלם. אפילו הגלאים עצמם הם פשוט ענקיים – זה כמו לקחת רבע של בניין עזריאלי העגול, לחתוך אותו ולהשכיב אותו על הצד. לדעת שאתה חלק מפרוייקט כזה, חלק קטן אמנם אבל חשוב, בדבר הענק הזה – זה בדיוק מה שרציתי. ואתמול ההרגשה הזו היתה הרבה יותר עוצמתית ממה שדמיינתי".

מנקודת מבטו של האדם הקטן - האם יש תועלת פרקטית שתצא לנו מהניסוי הזה?

"יש משהו מאוד מרגש במחקר שארז ואני ועוד כמה סטודנטים בעולם עושים – מחפשים חלקיקים שבאים ממימדים נוספים, ובאמצעות הניסוי הזה אנחנו מקווים למצוא עדויות שהם קיימים. זה יהיה מאוד מסובך וקשה להגיד הצהרה כזו. אבל אם נצא לרגע בהנחה שזה באמת אפשרי – מה יקרה אם בתסריט מאוד מאוד משוגע, נוכל לדבר על מימדים נוספים? זה משהו פנטסטי! אז זו דוגמא מאוד קיצונית ודמיונית כרגע, ולא היינו שמים על זה את הכסף עכשיו, אבל אנחנו מאוד מקווים שבאמת נמצא עדויות לדברים שלא הכרנו עד היום. זה עלול לשנות את תפיסת העולם שלנו לגמרי. ובכל זאת, ביום ראשון אני חוזר לארץ, הולך להחחתן וזונח את המאיץ לשבועיים".