אובססיה להסכם בכל מחיר

בטקס הרמת כוסית של קדימה לקראת השנה החדשה, שתואר גם כאירוע הפרידה של אולמרט מתפקידו, הוא אמר: "אני מאמין שנוכל להגיע עד סוף 2008 להסכם (עם הפלסטינים) שישמור על ישראל מעתה ועד עולם". הדברים נאמרו יומיים לפני שמלאו 15 שנה להסכם אוסלו, וככל שניתן היה להבחין ניכרה בהם רצינות גמורה. משנה תוקף ניתן לכך בראיון שסיפק ראש הממשלה היוצא ערב ראש השנה. 

אותו "הסכם היסטורי" מ-1993, שמטעמים המובנים כמעט לכל אמנם אינו זוכה בימי השנה לחתימתו להרבה הרמות כוסית, אך גם לא זכה עד היום לתפילת אשכבה ממלכתית מתבקשת. ואכן, מדוע לערוך רקוויאם להסכם שרוחו וחיוניותו עדיין מקוננות בקרבם של מקבלי החלטות, אשר משוכנעים שהסכם חדש עם הפלסטינים "ישמור על ישראל מעתה ועד עולם", או ש"השלום הוא הביטחון האולטימטיבי"? הרי אולמרט כבר ציין שהוא רואה "הרבה מן החיוב" בהסכם אוסלו. אם כך, אך מתבקש להחזיר עטרה ליושנה, בעיקר עם ראיס חדש, שאליבא דאולמרט ולבני הוא "מחוייב" באורח שונה לחלוטין מקודמו לשלום האמיצים.

דור מייסדי אוסלו, שמשום מה עדיין לא מזוהים בידי הכל ככת שלבדד תחלום ובמציאות לא תתחשב, יכולים אף הם לראות "הרבה מן החיוב" במצטרף החדש לקהל המאמינים, גם אם נוסחהּ הבלתי כתוב של שבועת האמונים החדשה לשלום-בין-העמים נמנעת מלאזכר את הסכם המקור הסקנדינבי. אלא שאולמרט, שכנראה רק מטעמי היזק פוליטי טרם הסדיר את חברותו בשלום עכשיו, אינו "בעל התשובה" היחיד בצמרת מקבלי ההחלטות בישראל.

הרי גם לבני, יוצאת חלציים נוספת למשפחה הלוחמת, אינה יכולה בשנים האחרונות בלי שתי-מדינות-לשני-העמים. לה, כמו לאולמרט, ובדומה למייסדים ביילין ופרס, "קשה עם "הקיצוניים"..., משני הצדדים כמובן. והיא, כמותם, בעד המתונים..., כדי שחלילה לא נאבד את התקווה. ותקווה, כהווה ידוע, נקשרת ב-15 השנים האחרונות בראיסים "מתונים", ובעיקר בדברי סנגוריה נלהבים על "הביטחון האולטימטיבי" בהפיכת מדינת היהודים למיני ישראל.

כך, הבעיה הגדולה אינה בכך שאולמרט, לבני, בר-און והחברים החליפו את עורם הפוליטי, כשהכדאיות האישית דרשה זאת, אלא בכך שהמחויבות להסדר-בכל-מחיר עם הפלסטינים הפכה אצל חלקם לאובססיה כמעט דתית, ואצל אחרים היא נקשרה קשר הדוק עם עתידם הפוליטי. זו בדיוק אותה חלוקת מחויבות להסכם אוסלו בין פרס וביילין לבין רבין. כך, גם כשתוצאות אוסלו ניכרו באדמה חרוכה, טרור רבתי, שכול, מוות ושאהידים של ערפאת – הם לא חדלו ללמד עליו זכות כשכל ק"ן הטעמים היו כשרים לטובת טיהור השרץ, כשההבחנות האלמותיות בין "מתונים" ל"קיצונים" היו לטוטפות בין עיניהם וטיעוניהם.

זו הייתה תיאודיציה (צידוק מעשי האל) פוליטית למהדרין, למעט אלוהים. אצל רבין הפיתוי המשיחי היה במינונים מופחתים בהרבה, ודבקותו בהסכם נגזרה כמעט כל כולה מכך שנסיגה ממנו הייתה כרוכה מבחינתו במחיר פוליטי בלתי נסבל, בעיקר בקרב תומכיו משמאל.

ובתיאטרון האבסורד המקומי הזמנים אמנם קצת משתנים והדמויות מתחלפות, אך העיקרון נותר בעינו. אין זה כלל משנה לאולמרט, כמו ללבני, אם קיים סיכוי גבוה למדי שהמודל העזתי של נפילת הרצועה לידי חמאס יועתק ליו"ש אם וכאשר ייחתם הסכם; או שהפתח של הראיס, שבמקרה הטוב והפחות סביר יתפוס הוא את השטח בעקבות הסכם, אחראי בשנים האחרונות ליותר מ-50% מפעולות הטרור כלפי ישראל; ובוודאי לא העובדה שאבו מאזן אינו מסוגל להשליט את מרותו אפילו על המוקטעה; וגם לא ההכרה שבספרי הלימוד של "הפרטנר הפלסטיני המתון" אין זכר לישראל, כל עוד הדרישה הישראלית ו/או האמריקנית לתיקון המעוות אינה נחרצת דיה; וכמובן לא העובדה שבטלוויזיה הפלסטינית, שבשליטת הרשות, הכנרת היא ים פלסטיני, אשדוד, אילת וחיפה הם נמליה של המדינה הפלסטינית, וששטחה של מדינה זו הוא לא פחות מ-27 אלף קמ"ר.

ואם בכל אלה אין כדי לגרוע כהוא זה ממוטיבציית ההסדר-בכל-מחיר, מדוע ש"זוטות" אחרות יעשו זאת. למשל, למה שיעשו זאת דברים של אבו מאזן עצמו, ולא מתקופת "דוקטורט-השואה" שלו, "שאוסלו יסתיים, תסתיים אף ההצדקה לשותפות בינינו חוץ מהתותח"?; או מדוע שהנחיה מפורשת של מזוז, כי לאחר הצהרת אולמרט על כוונתו להתפטר מתחייבת גישה זהירה בהפעלת סמכויות הממשלה – תאט במשהו את ריצת האמוק שלו להסדר?

וכל זה לא משנה לאולמרט וללבני, משום שמי שתופש באורח אורתודוקסי את פתרון שתי המדינות ככורח קיומי שבלעדיו "המדינה היהודית גמורה", אינו יכול להניח ל"דברי מינות טפלים" כגון אלה לקלקל את הבשורה, בעיקר שאותו הסכם אמור "לשמור על ישראל מעתה ועד עולם" תוך שהוא מעניק לה את "הביטחון האולטימטיבי".