שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לט איט בי
    הצפייה בפרויקט "גריינדהאוס" הובילה את עידו רוזן הצעיר למסע בעקבות תעשיית ה"B Movies" הנשכחת והשפעתה על חובבי הקולנוע בישראל. כעת המסע הזה הופך לספיישל רדיופוני

    בתי ה"גריינדהאוס", אותם אולמות קולנוע מתפוררים ומתפרקים בארה"ב, שאירחו בקרבם מאות סרטי טראש, כבר מזמן אינם. עבור רוב חובבי הקולנוע המזדקנים, הצפייה בסרטים נטולי יומרה באותם אולמות שכונתיים נותרה לנצח בתוך מחוזות הנוסטלגיה. מפעם לפעם, תעשיית ה"B Movies" חוזרת לרגע לתודעה, כפי שקרה בשנה שעברה עם פרויקט "גריינדהאוס" של קוונטין טרנטינו ורוברט רודריגז, רק בשביל להיזנח שוב עמוק בתהומות השיכחה.

     

    אבל ישנם אלו שמסרבים לשכוח, או לחלופין, מתאמצים להזכיר ולהיזכר. אולם כשהדבר מגיע מבחור צעיר בן 20, שמרבית הסרטים המדוברים יצאו לאקרנים עוד בטרם יצא הוא לאוויר העולם, אי אפשר שלא להיות מעט מופתע. וכזה הוא בדיוק המקרה של עידו רוזן, כתב גלי צה"ל, שעבורו פרויקט "גריינדהאוס" היווה שער לעולם מופלא ונשכח, מעין צוהר שאיפשר לו להתחיל לחקור תעשייה שלמה שנותרה עלומה לחלוטין עבור רוב בני גילו. את התוצאה, ספיישל רדיופוני המגולל את סיפורה של תעשיית ה"בי-מוביז" האמריקנית, ניתן יהיה לשמוע הערב (ד') ב-21:00 בגלי צה"ל.


    פרויקט "גריינדהאוס". המסע התחיל משם

     

    "פרויקט 'גריינדהאוס' היה ללא כל ספק הטריגר לתהליך שהוביל לתוכנית", מספר רוזן, שחיבתו העזה לקולנוע על שלל גווניו וז'אנריו ניכרת בדבריו בכל שלב בשיחה. "זה מה שהוביל אותי לחקור את הנושא. לפני כן, היתה לי היכרות בעיקר עם הסרטים המפורסמים יותר מהז'אנר, כמו 'תוכנית 9 מהחלל החיצון' של אד ווד או

    'מופע הקולנוע של רוקי', על אף שהשני לא בדיוק משתייך לז'אנר אלא מהווה מעין מחווה. מה שמעניין הוא שכשסיפרתי לאנשים על הרעיון, התגובה הנפוצה ביותר היתה 'מה, כמו מופע הקולנוע של רוקי?'.

     

    "במהלך העבודה על התוכנית נעזרתי גם בליאו טנא, נשיא מועדון המעריצים הישראלי של 'רוקי'. הוא באמת ציין שרבים מבני הדור הצעיר יותר שמגיעים לראות את הסרט לא מזהים את הקריצות ואת מושאי הפארודיות שבו, אלא מתייחסים לזה באופן אחר".


    "!Faster, Pussycat! Kill! Kill" של ראס מאייר. ימי התום

     

    על מנת להציג בתוכנית את שלל הבטיה של התופעה, רוזן נעזר במגוון רחב יחסית של מרואיינים. "הם נעים לאורך סקאלה ארוכה, ממבקרי קולנוע וכתבים כמו נסים דיין או אמיר קמינר, דרך מעריצים כמו טנא ודומיו ועד אנשים שהיו קרובים יותר לתעשייה עצמה, כמו צבי פיקסל, שעבד כמקרין בבתי הקולנוע המיתולוגיים של תל-אביב, ודני לרנר, לא במאי 'ימים קפואים' אלא מי שהפיק סרטים בחו"ל ולא מפחד להצהיר על עצמו כמי שעושה 'בי-מוביז' בשביל הכסף", מספר רוזן.

     

    דברים שרואים מכאן

    וכמובן שבישראל כמו בישראל, אי אפשר לעסוק בנושא זר מבלי לגעת גם בנקודת המבט הישראלית. אלא שבמקרה הזה, הניסיון לאתר מקבילה מקומית לתעשיית ה"בי-מוביז" נידונה מראש לכישלון: הקולנוע הישראלי מעולם לא היה רחב ועשיר דיו בשביל לייצר אלטרנטיבה טראשית שכזו. גם סרטי הפולחן של ימין מסיקה ואנשי "הפקות המזרח" אינם בדיוק ברי השוואה, למרות השתייכותם לזרם מחתרתי ודל תקציב, באופן יחסי. הנקודה הישראלית, בעיני רוזן, באה לידי ביטוי בעיקר באופן צריכתם של אותם סרטים בבתי הקולנוע בישראל.

     

    "את הסרטים הללו בהחלט אפשר היה לצרוך בארץ, וברוב המקרים, אנשים בכלל לא ידעו שהם צופים ב'בי-מוביז'", טוען רוזן. "דור שלם עכשיו מתרפק בנוסטלגיה על פלאש גורדון ובוק ג'ונס ובכלל לא עצרו לשאול את עצמם 'האם אני רואה טראש? האם אני רואה משהו איכותי? האם זה מעשיר אותי?'. אלה הסרטים שליוו את ילדותם, הם נזכרים בהם בהנאה, וככל הנראה לא ממש מעניין אותם אם מדובר ב'בי-מוביז' או לא".


    "תוכנית 9 מהחלל החיצון" של אד ווד. תעשייה שהיתה ואיננה

     

    אז הסרטים אולי עשו דרכם ארצה, למעט סרטי האימה שנותרו בחוץ עד לתקופה מאוחרת יחסית, אבל האם חוויית הצפייה שסיפקו בתי הקולנוע בארץ באמת דמתה לזו שמעבר לים? רוזן סבור שבמקרה הזה, הדמיון גובר על השוני.

     

    "אמנם לא היו פה אולמות 'גריינדהאוס'. אבל בתי הקולנוע המצ'וקמקים שהיו בארץ באותה תקופה לא היו מביישים את הפירמה. הכיסאות חרקו, האנשים פיצחו גרעינים, גילגלו את בקבוקי הטמפו במורד רצפת הקולנוע העקומה וצרחו 'מאחוריך!' לקאובוי. אולי זה לא היה כל כך שונה כמו שנדמה לנו", הוא מספר.

     

    אתה חושב שבתעשייה הקולנועית של היום יש עוד סרטים שהם באמת "בי-מוביז" באופן שאינו מודע לעצמו?

     

    "אני חושב שבדיוק נתת את התשובה. היום אנחנו עדים לשלב הבא באבולוציה, מעין מוטציה שהתווסף לה גן שהיה חסר לכל אותם 'בי-מוביז' קלאסיים - וזה המודעות העצמית. ברגע שהיא נכנסה נוצר משהו חדש. זה כבר לא 'בי-מוביז' כמו

    שהכרנו פעם. אולי יש 'בי מוביז', אבל הם לא מלווים בחוסר היומרה וברצון לעשות מכה בסגנון 'קח את הכסף וברח'.

     

    "היוצרים של היום, ברגע שהם אומרים 'אנחנו עושים טראש', הם בעצם פטרו את עצמם מאחריות כלפי הצופים, וגם הצופים יודעים שהם נכנסים למשהו טראשי. יש מעין חוזה בלתי כתוב בין היוצר של הסרט לקהל שלו, שיודע שמדובר ב'בי-מובי'. אז אולי ידעת שלא מדובר במשהו איכותי במיוחד, אבל לא היתה מודעות עצמית ברמה כזאת קיצונית".

     

    אבל בכל זאת, לא מדובר בפאזה חולפת. זה היה חלק ניכר מהעשייה הקולנועית בארה"ב במשך עשרות שנים. מה לדעתך גרם לזה להיעלם?

     

    "כמה מהמרואיינים ברי הסמכא טוענים שזו היתה חדירתם של מכשירי הוידאו לתרבות. אבל הוידאו עשה משהו אחר: הוידאו פשוט הרג את בתי הקולנוע, או לפחות את בתי הקולנוע כפי שהם היו אז. וזה משהו ששינה את כל חוויית הצפייה, שהיא חלק מאוד משמעותי כשזה מגיע ל'בי-מוביז'. אולי היתה איזה רגיעה בעקבות זה, ואז זה בעצם חזר כקאלט, זה חזר כשאנשים חיפשו את המוצרים הנחותים האלה וידעו שהם מחפשים משהו נחות".

     

    מה בדיוק מטרת התוכנית בעיניך?

     

    "המטרה היתה בעיקר להאיר תעשייה שלמה, שלאורך שנים ארוכות פעלה והוציאה מאות סרטים, תעשייה שפשוט נעלמה מן העין. רוב האנשים היום מכירים רק את בראד פיט, אנג'לינה ג'ולי ומי שכותבים עליו בעיתון. אז מצד אחד באמת רציתי לחקור את העניין הזה וגם רציתי להאיר אותו ולחשוף את האנשים לתעשייה שלמה שפועלת ואולי בכלל לא מודעים אליה. מצד שני, באיזשהו מקום רציתי לדבר על חלק מהסרטים האלה שבאמת התבלטו לטובה, כאלה שעשו קולנוענים שכן ניסו לעשות משהו טוב ויוצא דופן".

     

    אתה לא חושב שמשהו הולך לאיבוד בצפייה בסרטים האלה היום?

     

    "זה נכון, אבל זה לא נוגע רק לסרטים האלה, כל חוויית הצפייה השתנתה. גם לראות סרט 'איכותי' בבית הקולנוע השכונתי שלך זו חווייה מסוג אחר, שלצערנו פשוט עברה מהעולם".

     

    • תוכניתו של עידו רוזן, "פלישת הבי-מוביז ממאדים", תשודר הערב (ד') ב-21:00 בגלי צה"ל

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "לט איט בי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים