הזהירות שנדרשת מלבני

כשהפילוסוף לייבניץ הלך לעולמו, נשא מזכיר האקדמיה למדעים בפאריס דברי הספד נרגשים בהלווייתו, תוך שהוא משווה אותו לרַכָּב הנוהג שמונה סוסים, המושכים לכיוונים שונים, והוא בכישוריו המגוונים מפליא לשלוט ביד רמה בכולם. ראש ממשלת ישראל אינו רַכָּב ובוודאי אין הוא נדרש לתמרן את מרכבתו בין סוסים רבים וסוררים, אבל התפקיד שציפי לבני עתידה להיכנס אליו אם תשכיל להעמיד קואליציה בתוך 28 או 42 הימים שיוקצו לה לשם כך – אינו קל ופשוט יותר.

לפחות לפי דבריה של ממלאת המקום זהו התפקיד הקשה ביותר בעולם, ומשום שהיא העמידה עצמה לבחירה לתפקיד אין אלא להסיק שלהערכתה היא מתאימה ואולי המתאימה ביותר למלאו.

קצת קשה להשתחרר מהתחושה שלבני היא "קורבן" של חרושת תדמיתית משובחה מבית היוצר של העיתונות הישראלית בחלקה, שמן הסתם סבורה כי מעשי יחצנות ואיתרוג הם לעתים הכרח מקצועי בל יגונה, בעיקר כשהביבי עומד ממול והפרי השלטוני עלול ליפול לידיו. היא "קורבן" מפני שבשלב מסוים היא כנראה החלה להאמין באמת ובתמים במה שאומרים עליה, וכפי הנראה לא על כתפיה בלבד מונחת האחריות ל"הרעלת האגו" הקשה שפקדה אותה.

אחרת לא לחלוטין ברור איך מי שבקושי גמאה שמונה שנות פוליטיקה, ללא הטבעת חותם משמעותית אף לא במשרד אחד שפקדה; שהססנות וחוסר החלטיות, לדעת חלק מחבריה לספסל הממשלה, היו לחם חוקה בלא מעט מההחלטות הממשלתיות; ושעמוד השדרה האידיאולוגי שלה אינו עשוי מהחומרים היציבים והעמידים ביותר – מאמינה בכל לבה שהיא מסוגלת למלא כיאות את התפקיד הפוליטי, שלדעתה הוא הקשה ביותר עלי אדמות.

כשנשאלה לבני באחרונה איך היא מקבלת החלטות, היא השיבה במלוא הרצינות: "אני בוחנת את כל החלופות ובוחרת בטובה ביותר". אכן, חשובה מאין כמותה העובדה שהשרה בוחרת, אחרי עיון בכלל החלופות, בטובה ביותר, אך איך בשם אלוהים עושים זאת, ישאלו בוודאי כל מי שעוסקים שנים על גבי שנים בתחום קבלת ההחלטות וטרם מצאו את אבן החכמים המבטיחה את הבחירה הנכונה, שאצל אנשים מסוימים היא כנראה בבחינת מתת אל בלתי מוסברת.

אפשר שדוגמה לכך ניתנה במהלך שידור ישיר של מסיבת עיתונאים מוושינגטון באפריל 2004, כשבוש העניק לשרון כמה הבטחות מעורפלות בנוגע לגושי ההתיישבות ביו"ש ואי שיבת פליטים לישראל. באולפן של הערוץ הראשון ישבה שרת הקליטה דאז, ציפי לבני, ועוד בטרם חתם הנשיא האמריקני את דבריו היא קבעה בטון נחרץ שההבטחות הללו מילאו את כל מבוקשה והיא יכולה לתמוך בלב שלם בהתנתקות.

היות ש"טהרתה" נבנתה לא מעט על חורבות שחיתותו של קודמה בתפקיד, היא בוודאי לא תרצה לפגום בנכס זה, גם אם הדבר כרוך בהסתכנות ממשית באובדן השלטון אם תבחר באופציה השנייה.

אלא שהדילמה בין אופציית הבחירות המוקדמת, עם הסיכון הנלווה לכך; לבין ניסיון להקים קואליציה עם אורך חיי מדף לא ארוכים למדי, תוך לכלוך ידיים במקח וממכר קואליציוני, הסכמה לדרישות ש"ס (מו"מ על ירושלים וקצבאות ילדים) המנוגדות להשקפתה, ובעיקר תוך התעלמות מהעובדה שרק כרבע אחוז (פחות מ-20 אלף קולות) מהציבור בחר בה לתפקיד – אינה קלה כלל ועיקר, אפילו למי שבחירה-בהחלטה-הנכונה נעשית אצלה כמעט כלאחר יד.

המוצא הכמעט מתבקש מכך הוא הסכמה עם מרבית סיעות הבית על הקדמת הבחירות, למשל לחצי שנה מהיום. היא אמנם לא תצא עם מלוא תאוות חודשי כהונתה הפוטנציאליים בידה, אך תרוויח בכל זאת ימים יקרים כראש ממשלה, שלשיטתה אמורים לסייע לה בביצור תעודת ההכשר הציבורית לתפקיד.

והיה ואכן תבחר ללכת על מועד מוקדם ומוסכם לבחירות, או אז יקל עליה, פוליטית וציבורית, לטפל בכמה מהמשברים הרובצים לפתחנו, למשל בצונאמי הפיננסי העושה דרכו לישראל ובסיכון שידרדר את המשק למיתון.

עם זאת, מוטב שתניח ידה ממיזמים גרנדיוזיים של ריבוע המעגל, כמו הגעה להסכם עם הפלסטינים, גם אם "השלום" הוא כאש בעצמותיה, שכן סיכויי ההתרסקות ממנו אינם קטנים. כל שעליה לעשות הוא לשאול את ברק, על אף יחסיהם הרעועים, איך השמאל, שנשא אותו על כפיו ביציאתו לקמפ דייוויד ולטאבה, הפך אותו בחזרתו לאויב המחנה משכשל בהבאת השלום. מכיבוי שריפות אמנם קצת קשה להיבנות כמנהיג, אך גם סיכוני הכווייה אינם בשמים. 

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה