אל תגידו בגת - פשוט תנסרו אותה

השמש כבר עמדה מזמן במרום הרקיע וקפחה על ראשי ועל ראשו של אופיר, צלם הווידאו שגייסתי למשימה. "אופיר", אמרתי לו כמה ימים קודם לכן, "יש לי פרוייקט מדהים לסרט דוקומנטרי: מחלוקות, נביאים, נבות והעברה של גת עתיקה".

"סליחה, על מה אתה מדבר?" שאל. אחרי שני טלפונים נוספים וקצת עבודת שכנוע, מצאנו את עצמנו בשבע בבוקר עומדים בראש סלע למרגלות הגלבוע, מביטים על משטח חצוב וחמישה-שישה חורים באדמה, מחכים ל"משאית של המנסרים". "את זה", אומר לנו האיש המחויך בחולצה הלבנה, "את זה אני הולך לחתוך החוצה מהסלע, להניף באוויר ולהביא לכברי".

אישור להרוס גת עתיקה

לפני כמה שבועות הסב את תשומת ליבי דני קרוננברג – המו"ל של ספרו של פרופסור עמוס הדס, "הגפן והיין בארץ ישראל", לכך שמתנהל פרוייקט הצלה של גת עתיקה מתקופת הברונזה. הפרוייקט מחייב את ניתוקה והעברתה של הגת משיפולי הגלבוע לגן ארכיאולוגי של הקרן הקיימת לישראל, שהולך ומוקם בכברי. במוקד העניין, אמר לי קרוננברג, עומד יהושע (ישו) דריי, איש רב פעלים ומעללים, שעיקר עיסוקו בשחזור טכנולוגיות עתיקות. את הפרוייקט עצמו יזם כליל אדר, יערן מחוז הגליל המערבי וחיפה, שבאישורו של עמרי בונה, ראש מחוז צפון בקרן הקיימת, קיבל את התקציב לפרוייקט.

לפני כשלוש שנים גילה אדר שרשות העתיקות נתנה אישור להרוס גת עתיקה, שנחשפה ותועדה בזמן סלילתו של כביש בצפון הארץ. הגת, שממוקמת לשפת הכביש ובולטת לשוליו, מצמצמת את שדה הראיה בכביש, ולכן יש להרוס אותה – או להעביר אותה; פרוייקט לא קל ולא פשוט לביצוע.

למשימה נקרא ישו דריי, שכבר העביר מתקנים עתיקים בסדר גודל גדול: בתי בד, מקווה ועוד. לדריי, שחופר היום ועסוק בשיקומו של בית כנסת עתיק בגולן (אום אל קנאטר) יחד עם הארכיאולוגית אילנה גונן, יש כבר ניסיון רב בעיסוק לא שגרתי בעתיקות, ובגיתות.

קיימת מחלוקת בין הארכיאולוגים באשר לאופן שבו השתמשו בגתות עתיקות וייצרו יין לפני 3,000 שנה ויותר. לפני כמה שנים היה ניסיון לייצר יין בגת עתיקה שנחפרה ושוחזרה בקסטרא, שבמבואות חיפה. בניסיון, ששותפים לו היו גיל שצברג ויקבי כרמל, שנתנו את הענבים לניסוי, ניסו דריי ובר הפלוגתא שלו – פרופסור רפאל פרנקל, אז מרשות העתיקות - לייצר יין, איש-איש לפי התאוריה שלו. הניסיון נגמר בכך ש"שיטת דריי" עבדה, ויצרה יין ראוי לשתיה. מאז דבקים כל אחד משני החוקרים בהשערות שלהם, ומדי פעם הם מחליפים ביניהם מכתבים ומאמרים.

בחזרה לשטח

השעה הייתה כבר קרוב ל-10:00 כששני הג'נטלמנים עם משאית המסורים הגיעו. אחרי תדריך, התייעצות ארוכה והתלבטות, הם התחילו לקדוח חורים ולחבר כל מיני מתקני עינויים אל הסלע.

הגת שבה מדובר אינה מהסוג שאמור להיות לגביו מחלוקת. מדובר בגת פשוטה (לא מורכבת), בעלת משטח דריכה ובור איגום. אל הבור מובילים שני חורים גדולים יחסית, שצורתם צורת ברך. בצד המשטח שני חורים גדולים, עמוקים יחסית, ובצידם חורים קטנים יותר.

ניסור עם דיסקים (צילום: שגיא קופר)

דריי טוען שמשטח הדריכה היה בעל דפנות בנויות שנהרסו במהלך השנים. החורים בשני הצדדים שימשו, לדבריו, לקיבוע מתקן סחיטה פרימיטיבי, שהיה מבוסס על סחיטת "שמיכה" שבתוכה הונחו הזגים. שני החורים דמויי הברך שבין בור האיגום – הבור המרובע – שימשו לניקוז היין ממשטח הדריכה.

האם משטח הדריכה שימש גם לתסיסה, או שמא זאת נעשתה בבור האיגום? האם שני הבורות אכן שמשו לקיבוע מתקן סחיטה, או שמא כבסיס למסגרת? רפאל פרנקל טוען שהתסיסה נעשתה בבור האיגום, ושבבורות שלצידי הגת הייתה נעוצה מסגרת עץ גדולה, עליה תלו חבלים בהם תפסו הדורכים, כדי לייצב את עצמם בעת הדריכה. תמונות כאלה רואים בפסיפסים רבים בני העולם העתיק.

בינתיים, בעוד אנחנו דנים במחלוקת, מחברים שני המנסרים דיסקים גדולים למתקני העינויים, ומתחילים לנסר את הסלע. מדי פעם הם מחליפים דיסק בדיסק גדול ממנו, ומעמיקים את החציבה תוך כדי קירור הדיסקים הגדולים במים, ממכלית של קק"ל שהובאה לשטח במיוחד. העניין לא לוקח כמה שעות, אלא יומיים. עם רדת הערב מודיעים אנשי הבאוזר של הקרן הקיימת – מכלית המים – שמכורח המציאות וכללי העבודה, הם לא יכולים להישאר יותר בשטח, והעבודה לאותו יום נפסקת. דריי כמעט תולש את שערותיו: בסופו של דבר, כל ההיקף של הגת אמור להיות מנוסר מסביב, מוכן לשלב הבא, שהוא "ניקוי" הסלע שמסביב. מסתבר שקק"ל יוצאים לחופשת קיץ מאורגנת, ואם הוא לא יצליח לשכנע מישהו לשכנע מישהו אחר, כל העבודה תדחה בכמה ימים טובים.

מכונת החיתוך בעבודה מאומצת (צילום: שגיא קופר)

"כרם היה לנבות היזרעאלי"

בנתיים אנחנו מסתכלים סביבנו: הגת ממוקמת באזור שללא ספק הוא מתאים לגידול של גפנים. מבט אל חתך בקרקע שמסביב מגלה שכבה של קרקע חומה, טובה, מנוקזת היטב, מעל לשכבה של אבנים וחלוקים. כל אלה רבודים מעל לשכבת סלע, שעליה יכולים מים לזרום. אני מכיר כמה וכמה כורמים וייננים שהיו מוכנים להרוג בשביל פחות מזה. מנגד, מרחק אווירי של כמה מאות מטרים, שוכן תל יזרעאל:

"כרם היה לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל אצל היכל אחאב, מלך שומרון. וידבר אחאב אל נבות לאמור: תנה לי את כרמך ויהי לי לגן-ירק, כי הוא קרוב אצל ביתי..." (מלכים א', פרק כ"א).

האמנם יצירה דמיונית, אלגוריה ספרותית, כמו שרואים בה רבים? לא לדעת פרופסור עמוס הדס, שאומר שתחת התל יש מבנה גיאולוגי שאפשר זרימת מים קרובים לפני הקרקע. מספיק קרובים כדי לטעת שם גן ירק, גן של צמחים שאינם מעמיקי שורשים. אנחנו מביטים לתל יזרעאל, מביטים אל הגת ומנסים לדמיין את כל האזור, נטוע גפנים לפני אלפי שנים.

ישו מצליח למצוא מים לקירור הדיסקים ומסיים את שלב העבודה הזה. כמה ימים אחר כך אנחנו מוצאים את עצמנו שוב על הסלע המדובר, הפעם בחברתו של טרקטור גדול ופטיש-אזמל, שדופק ומרחיק את הסלע שמסביב לגת עצמה. הרעיון עכשיו הוא ליצור "במה" ולבודד את הגת, באופן שבו ניתן יהיה לנסר אחר כך את תחתיתה ולנתק אותה מהסלע, לקראת ההנפה באוויר וההעברה.

חיתוך צידי הגת, עוד מעט היא בחוץ (צילום: שגיא קופר)

גם כאן, מעשה שטן, הדברים לא עוברים חלק. צינור מתפוצץ והטרקטור מתפנצ'ר, אבל בסופו של היום - עמוק אל תוך הערב – הגת עומדת, מבודדת. כל מה שנותר עכשיו הוא לכרוך כבל מיוחד מסביב לגת, ולנסר אותה.

הגת מתנתקת מהסלע

עוברים כמה ימים נוספים, ואנחנו שוב בגלבוע. הפעם הגיעו אנשי "א. המנסרים" עם תגבורת בצורתה של מכונה צהובה ובעל הבית. "שלוש-ארבע שעות עבודה" מבטיח ישו. "המכונה נקשרת לכבל, מסובבת אותו ומושכת אחורה. בכל כמה זמן מקצרים את הכבל ומקדמים את המכונה, ואז שוב, מנסרים לאחור".

אחרי שלוש-ארבע שעות עבודה המכונה פחות או יותר מחוברת, הכבל פחות או יותר מוצא את מקומו על גבי הסלע והחיתוך מתחיל לאיטו. הסלע לא אוהב שחותכים בו, אבל לבסוף הוא כאילו נכנע. הניסור מתקדם יפה, ומסתיים עמוק אל תוך הלילה, בשתיים לפנות בוקר.

הגת עומדת עכשיו, חתוכה ומנותקת מהסלע שהייתה חלק ממנו מזה אלפי שנים. השלב הבא יהיה יציקה של תבנית בטון לאבטחת הגת בהעברה, ואז ההעברה עצמה.

"עניין פעוט", אומר ישו. "מבחינת משקל ומימדים לא תהיה בעיה עם מנוף ואנחנו עומדים בכל התקנים וההגבלות. אני לא צופה שנזדקק אפילו לרכב מלווה או משהו כזה". אנחנו נהיה שם.

שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק ".