שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פולין זה לא רק מחנות
    החיפוש אחר יעד זול לחופשה הוביל את עזרא כהן-ישר ומשפחתו דווקא לפולין. הם גילו מדינה כפרית ומקסימה, עם יערות פרא, נופים מרהיבים, טירות קטנות וכפרים ציוריים. טיול בלי מחנה השמדה אחד

    כשחיפשנו דרך לנסוע לחופשה משפחתית עם הילדים בחו"ל הבנו שהארץ שנטייל בה היא בסך הכול רק התפאורה. המטרה האמיתית של הטיול היא להיות 7X24 עם הילדים, לנסות לראות אותם מתנהגים באופן טבעי לשם שינוי, בלי להיות מחוברים לטלוויזיה ולמחשב.

     

    חיפוש ראשוני באתרי האינטרנט של סוכנויות הנסיעות וחישוב כלכלי קצר גרמו לנו להבין שלא רק שמחיר כרטיס טיסה באוגוסט נושק לשמיים, אלא שהכפלת המחיר בארבע גובלת בהוצאה שערורייתית.

     

    החלטתי לעבוד בשיטה ההפוכה: קודם כל אודיע בעבודה על התאריך המיועד בו אקח שבוע חופש ולאחר מכן אחפש באתרי "הרגע האחרון" את הכרטיסים הזולים ביותר - לא משנה לאיפה, בלי תכנונים, בשיטת ה"סמוך, יהיה בסדר" נצא לדרך. 

     

    ואכן, מספר ימים לפני החופשה מצאתי את עצמי קונה כרטיסים שנשארו ממשלחות נוער שיוצאות לסיור לימודי במחנות ההשמדה. כנראה שבגלל המחיר הגבוה שמשרד החינוך גובה מהורי התלמידים יש לא מעט ביטולים. תפסתי את עצמי לרגע והסתכלתי על כרטיס הטיסה. "קטוביץ - פולין", היה כתוב שם. מישהו שמע אי פעם על המקום הזה?

     

    היעד: קטוביץ

    באוטובוס המעופף של חברת התעופה הישראלית שררה אווירה עליזה. יותר ממאה שביעיסטים, רובם מקיבוצים ומושבים בצפון, גדשו את המטוס בפרץ של הורמוני נעורים. ההרגשה הכללית היתה של טיול שנתי עם החבר'ה הטובים מהכיתה. מחיאות כפיים סוערות ליוו את הטייס כשהוא משך בסטיק, ניתק את הגלגלים מאדמת ארץ הקודש והשיט אותנו לעבר הלילה השחור.

     

    בשעה אחת בבוקר היינו הנוסעים היחידים שנחתו בשדה התעופה המנומנם של קטוביץ. שכרנו רכב קטן ויצאנו מהטרמינל אל הלילה הקריר.


    נוף הררי וירוק (צילומים: עזרא כהן-ישר) 

     

    כבר במבט ראשון הבנו שפולין אינה ארץ צפופה. לא ביחס למערב אירופה וכמובן לא ביחס לישראל (בקושי 122 נפש לקילומטר מרובע, יחסית ל-314 בישראל). למרות שחלק מהכבישים מתוחזקים ממש גרוע וחריצים אופקיים שקועים באדמת הבוץ הרכה, אין צפיפות של כלי רכב והנהגים אדיבים מאוד. נוכח העובדה שהפעם האחרונה בה נהגתי ברכב עם הילוכים הייתה במילואים, אף אחד לא צפצף כשהאוטו לפעמים כבה.

     

    כפרים קטנים מפוזרים בעמקים שבין הגבעות, בתים ישנים מעץ לצד בתים מודרניים שנבנו בשנים האחרונות. אותנו כישראלים ריתקו כמובן האגמים הרבים בכל פינה והיערות הסמיכים והעבותים שתופסים נתח רחב מהארץ.

     

    טירות קטנות ביערות גדולים

    עצרנו באחת מתחנות הדלק כדי לברר כיצד כדאי להתחיל את הטיול. תוך כדי שאנו מעיינים במפות המקומיות נכנס לתחנה פולני צעיר עם מפת סימון שבילים ומקל הליכה מרשים. כמו רוב הפולנים, גם הוא לא שלט כל כך באנגלית, אבל עם קצת תושייה הצלחנו לשמוע ממנו שישנן שתי טירות מעניינות כמה קילומטרים צפונה באזור העיירה נייגואה (Niegoa). "יש שביל יפה בין הטירות", הסביר לנו ההלך, "תוכלו לטייל קצת ביער ולבלות יפה את היום, יש טירות גדולות ויש ארמונות ממש קטנים".


    "יש טירות גדולות ויש ארמונות ממש קטנים"

     

    את דבריו המוזרים מעט הבנתי אחרי שהמשכנו בדרכנו המפותלת בין הכפרים הזנוחים. בימי הביניים היו בפולין כמה רוזנים עשירים שבנו טירות לתפארת, אבל היו גם לא מעט אצילים שבקושי גמרו את החודש. במקרה שלנו דובר על טירות ממש קטנות, בנות שתיים-שלוש קומות, חדרים הרוסים ומסדרונות סגורים לרגל שיפוץ מתמשך. באירופה העכשווית, כשכל טירה בגודל בינוני הופכת לקרקס תיירים עם חנויות מזכרות ורעש אוטובוסים, כיף לפעמים למצוא מקום שליו - כפר קטן עם טירה הנאחזת בסלע, ולשכוח ליום אחד מהמולת תיירים משועממים.

     

    יצאנו מהטירה ושמנו פעמינו לעבר היער. אין ילד שלא גדל על סיפורי היערות האפלים של עמי ותמי וכיפה אדומה. הילדים הבינו מהר מאוד שכנראה לא מדובר ביערות המנגלים הדלילים הקיימים בארץ. ביער אמיתי יש טחב על העצים, פטריות באדמה, חושך ואפלולית כשיורדים לרגע מהשביל וכמובן שיחי פטל ואוכמניות כדי שיהיה מה לאכול.

     

    מרחבי פולין מרושתים במספר עצום של שבילים להולכי רגל. כמו בארץ, הסימון הוא פס צבעוני בין שני פסים לבנים. נשאר לנו רק להמר איזה שביל מוביל לטירה הבאה, זה המסומן בלבן-אדום-לבן או זה שמסומן בצהוב בין שני פסים לבנים. בחרנו בצהוב. כמובן שזה התברר כשביל הלא נכון, כך שבמקום שני ק"מ הלכנו שבעה. כמו באגדות, גם אנחנו אכלנו שזיפי בר ופטל, עד אשר הגענו לכפר קטן.


    עם טחב ופטריות. יער אמיתי 

     

    מערות המלח

    תמיד שמעתי איך שפעם מלח היה מצרך יקר מציאות. עבור מי שחי כמה שנים טובות בעתלית זה נשמע קצת מופרך: לוקחים מים מהים, נותנים להם להתייבש והרי לך שפע של מלח. בדרום פולין, מרחק מאות קילומטרים מהים הקרוב, בארץ קרה ורטובה שבה הכביסה מתייבשת בקושי, מקבל הצורך במלח צורה ממשית.

     

    דרומית לקראקוב, בעיר קטנה בשם ווייליצ'קה (Wieliczka) יש קומפלקס ענק של מכרות מלח. בימים עברו היו הכורים המסכנים יורדים 300 מטר מתחת

    לפני האדמה כדי לחצוב גושי מלח כבדים מקרקעית של ימה מלוחה שהתייבשה לפני מיליוני שנים. בימי הביניים הרוויחו מלכי קראקוב כסף רב על גבם של עבדים נרצעים. הם בנו מתחת לאדמה ערים שלמות, הורידו לשם סוסים וחמורים, בנו כנסיות ענק וחפרו מאות קילומטרים של מנהרות ופירי אוורור. למרות הגודל העצום של המכרות נעשתה רוב העבודה בידיים, בפטיש ובאזמל, כשהכורים חוצבים גוש אחרי גוש של מלח ירקרק וסוחבים אותו בדרך הארוכה למעלה.

     

    בין לבין חצבו הכורים את הקתדרלה התת-קרקעית הגדולה בעולם ופיסלו פסלי ענק, ממלח כמובן. כיום המקום הומה תיירים ויש אפילו פאב תת-קרקעי ומסעדה במחירים סבירים. מי שמבקש מלח למרק מוזמן לגרד את הקיר שלצידו.

     

    ההרים הצעירים באירופה  

    המשכנו דרומה אל עבר הפארק הלאומי פייניני (Pieniny) שממוקם ברכס הרי הטטרה (Tatra). הרי הטטרה מהווים את החלק הצפוני ביותר של רכס הרי הקרפטים. החלק הפולני שלהם בנוי מהרים צעירים יחסית במובן הגיאולוגי (חלקם נוצרו רק לפני 65 מיליון שנה). זאת אומרת שכוחות הבלייה עדיין לא הספיקו "לעגל פינות". אפילו שההרים נמוכים יחסית (כ-2,600 מטר בשיא הגובה) ולא נמצא שם שלג או קרחונים באמצע הקיץ, יש מספר רכבלים מרשימים ושלל אטרקציות אלפיניות.

     

    אנחנו הצטרפנו לרפטינג על נהר הדונייץ (Dunajec) שמפריד בין פולין לסלובקיה. הרפטינג נערך בקבוצה של שש סירות עץ מסורתיות אופייניות לאזור. מדריכי הרפטינג, לבושים בבגד מסורתי, מסבירים בפולנית של בית סבא על הקניון שנוצר כאשר הנהר זרם בעמק לפני שההר נולד. כאשר המצוקים יצאו מבטן האדמה, המשיך הנהר לחתור בקרקע בקצב מהיר יותר מקצב צמיחת ההרים, כך שלבסוף התקבל מחזה מדהים של נהר שעובר באמצע הרכס.

     

    ברפטינג הפולני אין סיכוי רב שתפעילו את ביטוח החילוץ של 669. הנהר רגוע למדי, ובמקום אדרנלין שוטפת את הגוף שלווה של התבוננות בנהר, ביער ובצוקים שנושקים לגדה. בסיום הרפטינג מתכנסים לארוחה מקומית הכוללת בירה טובה ודגי פורל שנשלו מהנהר זמן קצר קודם לכן.


    רפטינג על נהר הדונייץ שמפריד בין פולין לסלובקיה

     

    סבתא פולנייה?

    פולין, שרק השתחררה לפני כ-20 שנה מהשלטון הקומוניסטי, בונה את תעשיית התיירות שלה בקצב מהיר. אטרקציות מקומיות כמו פארקי חבלים קמים מהר לפני שחברות הביטוח ורגולטורים יתחילו לחנוק את היזמות.

     

    קל למצוא מלונות קטנים וחדרי אירוח גם בשיא העונה (באוגוסט היינו צריכים לעבור רק כשניים-שלושה מקומות עד שמצאנו חדר מתאים). האוכל מזכיר לפעמים ניחוחות נשכחים מהילדות הרחוקה. עלו בי זיכרונות מודחקים מארוחת הצהריים שהייתי אוכל אצל אמא של חבר.

     

    רוב האנשים מדברים מעט אנגלית ואפילו שהנשים ברחוב מזכירות במשהו את הבדיחות הפולניות שאנו כה אוהבים, רוב הפולנים יתגלו לבסוף (אחרי הפרצוף החמוץ הראשוני) כאנשים שמוכנים להשקיע מאמץ ולעזור לתייר אובד העצות.


    שלווה כפרית ואנשים חביבים. חווה בפולין

     

    בערב, כשיוצאים להסתובב בעיירות המנומנמות, מרגישים בחסרונם של בתי הקפה. אנחנו, שהתרגלנו שאפילו במקומות קטנים יש תמיד מקום נחמד לשבת בו, התקשינו להבין שבפולין (הכפרית) רק ברים אפלוליים ופיצריות פתוחים אחרי תשע בערב.

     

    בטיסה חזרה לארץ פגשנו שוב את פליטי המשלחות - ילדים טובים בכיתה י"א, שעברו מגטו למחנה השמדה, ולמדו כנראה שיעור שונה מאיתנו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פולין זה לא רק מחנות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מיצג במכרות המלח
    צילום: עזרא כהן-ישר
    עשירים קטנים, טירות קטנות
    צילום: עזרא כהן-ישר
    אטרקציה מקומית: פארק חבלים
    צילום: עזרא כהן-ישר
    מומלצים