החרדים והחבובות

איזה כיף להיות לשון מאזניים. בבחירות לעיריית ירושלים, ניר ברקת ומאיר פרוש מחזרים אחרי הקול הדתי-לאומי. החילונים הולכים עם ברקת, והחרדים יצביעו כולם לפרוש; הדתיים המודרניים עדיין פתוחים להשפעה.

במשך 30 השנים האחרונות, החרדים משמשים כלשון מאזניים בשדה הפוליטי בישראל. דווקא התעצמותם בירושלים גזלה מהם את המעמד הזה, והעבירה אותו לאנשי הכיפות הסרוגות בעיר. אבל הדתיים הלאומיים לעולם לא יוכלו לתפקד כלשון מאזניים אמיתית, ולמצות את היתרונות שנובעים מכך. וזאת מסיבה פשוטה: יותר מדי אכפת לנו.

מדוע מפלגת "יהדות התורה" היא לשון מאזניים בין ימין ושמאל, ו"האיחוד הלאומי" לא? משום ש"יהדות התורה" לא תהסס להצטרף הן לקואליציה ימנית והן לקואליציה שמאלית, בעוד מפלגת "האיחוד הלאומי" היא שבויה של הליכוד, ולכן כוח המיקוח שלה מוגבל. המפלגות החרדיות בדרך כלל אינן נוקטות עמדה בשאלות הלאומיות שעל הפרק. הן דואגות רק לאינטרסים הצרים של בוחריהן. מכאן נובעת ההשפעה המיוחדת שלהן על המערכת הפוליטית הישראלית.

מדוע עד היום תלמידי הישיבות החרדיות אינם מתגייסים לצה"ל? התשובה פשוטה מאוד: כי הפטור יותר חשוב לחרדים מאשר הגיוס לחילונים. החרדים אינם מתנים את תמיכתם הקואליציונית במדיניות לאומית או כלכלית כלשהי. הם דואגים רק ללומדי התורה ולרווחתם. בשביל החילונים, לעומת זאת, גיוס החרדים תופס מקום נמוך יחסית בסדר העדיפויות. משום כך, אנשי הליכוד וגם אנשי העבודה הסכימו במשך השנים להרחיב ולבסס את פטור החרדים משירות צבאי. בתמורה, החרדים אפשרו להם לעשות כרצונם בתחומים שחשובים להם באמת.

ומה קורה שהחרדים בשלטון?

ככל שהחרדים מתחזקים מבחינה דמוגרפית ופוליטית, הם נהנים פחות ופחות מן הפריבילגיות הללו. האינטרסים של החרדים הופכים יותר כלליים ופחות סקטוריאליים. כדי לעזור לבוחריה העניים, ש"ס נאבקת על מדיניות רווחה, המועילה גם לחלשים ממגזרים אחרים. בכך ש"ס נאלצת לנקוט עמדה בשאלה לאומית-כללית. באופן דומה, כאשר החרדים נאלצו לעזוב את בני ברק הדחוסה והקימו את קריית ספר וביתר עילית, הם הפכו בעל כרחם למעורבים בצרכי ההתיישבות ביש"ע (אמנם, בינתיים הם מקפידים להיאבק על הפשרת הבנייה בעריהם בלבד, ומתעלמים מיישובים אחרים).

"שערי צדק" הוא בית חולים בהנהלה חרדית. קברניטי בית החולים מצאו פתרונות הלכתיים יצירתיים, בנושאים כמו הסעת רופאים ואחיות לבתיהם בשבת בתום התורנות. אני חושד שאם לא היו בתי חולים בהנהלה חרדית, החרדים היו תוקפים בחריפות את הפתרונות ההלכתיים הללו. אך כאשר החרדים אינם המבקרים אלא האחראים בפועל, הם נאלצים למצוא פתרונות כלליים, שיאפשרו למערכות המדינה לתפקד.

משום כך "נטורי קרתא", החרדים הקיצוניים, תוקפים את אורי לופוליאנסקי, על שהיה ליברלי מדי בכהונתו כראש העיר ירושלים. קל לשבת בצד, כמעשה זקני החבובות, ולהביע ביקורת חריפה על כל החלטה ומעשה, בתואנה שאין בהם טוהר אידיאולוגי. אך מי שמקבל את ההגה, נאלץ להשתמש בפשרות יצירתיות דרך קבע.

בחוגי הציונות הדתית מקובל לומר שעד שנות השבעים מעמדנו במדינה היה כשל משגיחי הכשרות של קרון המסעדה; ואז החלטנו שאנחנו רוצים לנהוג בקטר. החרדים לא היו אפילו משגיחי הכשרות. הם עמדו בצד ונזהרו שאבק הרכבת לא יכתים את הקפוטה. אבל עכשיו, לעתים קרובות יותר ויותר, גם הם נמשכים להגה הקטר.

האם זה מה שצופן לנו העתיד? מעורבות חרדית אינטנסיבית במערכות המדינה, שתוביל לגישה כללית, אחראית ומתונה יותר? זהו רק תרחיש אפשרי אחד; אפשר רק לקוות שהוא זה שיתגשם.