סופו של הצדק לנצח

ספק אם הנושא הבא נחרת בזיכרונם של רבים. הרי בדרך כלל נוטים לזכור את הדברים הגדולים, אותם סיפורים שמלווים אותנו לאורך תקופה, עניינים "בעלי חשיבות לאומית", סיפורים אנושיים מרגשים. פחות נוטים לזכור דברים שאירעו לפני חודשים רבים והסתיימו. בעיקר אם הם הסתיימו בלי להותיר קורבנות.

אך חשיבות לאומית וחשיבות חברתית יש גם בסיפור המעניין והמלמד ואפילו האופטימי שהתחיל לפני קצת פחות משנה. כבר כשפרץ לתודעה היה זה סיפור די מפתיע.

ידיעה קטנה סיפרה על מלצריות של בית קפה צפון תל אביבי שפתחו בשביתה. היה צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין: שביתה ובית קפה? מלצריות ושביתה? מלצריות, שביתה וצפון תל אביב? זה בטח לא מסתדר. שום דבר מהצירופים האלה לא הסתדר. זה נראה כמו אוקסימורון – סיפור שיש בתוכו סתירה פנימית.

אבל זה היה נכון. קבוצה של מלצריות של בית הקפה Coffee to Go הצמוד לאוניברסיטת תל אביב החליטה יום אחד לדרוש מהנהלת המקום את הזכויות הסוציאליות שלה. הן דרשו דמי הבראה, גמול שעות נוספות, ימי חופשה. הן הבינו שפיטורים נעשים שלא על פי הליך הוגן, הן רצו הסדרה של כספי הטיפים שלהן. לכאורה זכויות בסיסיות שכל אחת ואחד מאיתנו זכאים להם במקום עבודה מסודר. כדי לייעל את הדרישה הזאת, החליטו המלצריות להתאגד ולצאת לשביתה.

ידוע שמלצרים ומלצריות נמצאים אי שם באחד השלבים התחתונים של סולם שוק העבודה. עבדים בלבוש מודרני. את העניין ניסו להסדיר בחוק שחייב את בעלי המסעדות לשלם שכר מינימום למלצרים, אבל בשלב האכיפה תמיד הדברים נתקעים.

המאבק היה יוצא דופן ותוך זמן קצר קיבל ביטוי בכלי התקשורת, שהזדרזו לעקוב אחרי המלצריות ומלחמתן במעבידים. הנהלת בית הקפה עשתה צעדים שבדיעבד התגלו כסדרה של טעויות, כשניסתה לשבור את השביתה, לשבור את השובתות, להסיר את הנושא מסדר היום. אבל השובתות היו נחושות. לצידן לא עמדו אנשי יחסי ציבור ואלופי ספינים מתוחכמים. לצידן עמד בעיקר הצדק.

הניסיונות לשבירת השביתה לא צלחו והמחאה דווקא התעצמה ותפסה נפח ואוהדים. רצה המקרה, שבעלי בית הקפה הוא חברת שטראוס-עלית. העובדות החליטו להפנות את חץ המאבק נגד הבעלים – עפרה שטראוס – ולדרוש ממנה ישירות את התשובות. לנהל מולה את המשא ומתן.

זו ההחלטה ששידרגה את המאבק והפכה אותו ממאבק מקומי בבית קפה קטן ולא מוכר בצפון תל אביב, למאבק זכויות מתוקשר, ארצי ועקרוני. נסיונות ההנהלה להסיר את השביתה מסדר היום, לשבור את השובתות באמצעים מעל ומתחת לחגורה, לא צלחו. הנהלת בית הקפה נאלצה להתפשר ולהעניק להן את הזכויות המגיעות להן כחוק, זכויות שאותן דרשו מלכתחילה ושאילו היו מקבלות אותן בתחילת הדרך היתה נחסכת מההנהלה הרבה עוגמת נפש. אבל זו חוכמה של בדיעבד שאפשר ללמוד ממנה לעתיד.

המאבק זכה לתשומת לב רבה ולאהדה גדולה מכמה טעמים: אלה היו מלצריות צעירות – מגזר שאינו תואם לסטריאוטיפ העובד/ת הנגזל/ת והמפגין/ה.

השביתה התקיימה בבית קפה בצפון תל אביב ולא במפעל בעיירת פיתוח נידחת. אפשר היה בקלות להזדהות עם העובדות הצעירות, האינטליגנטיות, האסרטיביות במאבקן מול הבעלים, עפרה שטראוס, אשה אסרטיבית בפני עצמה, מצליחה, שגם היא לא עונה על סטריאוטיפ המעביד המנוכר.

מכל האירועים הגדולים של השנה האחרונה – ועד לימים האחרונים שלה, כשיש סיכוי לראשונה זה 34 שנים שאשה תעמוד בראשות הממשלה – מכל האירועים האלה, גם שביתת המלצריות יכולה ללמד אותנו כמה דברים על דרישות עובדים, על זכויות, על ניהול מאבק, על יחסי כוחות בין עובדים לבעל/ת ההון וגם קצת על צדק, שלפעמים סופו לנצח.