הטרדה מינית: לא תמיד עניין למשטרה

לפני מספר שבועות בישרו כל כותרות החדשות על פתיחת חקירה משטרתית נגד פרופ' אייל בן ארי, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. חקירת המשטרה שנפתחה לבקשת האוניברסיטה, הגיעה לאחר שנים ארוכות של עדויות אודות התנהלות לא תקינה וחמורה של בן ארי עם חלק מתלמידותיו לתארים גבוהים.

עדויותיהן של נשים שטענו כי חוו התנהגויות אלה ושל נשים שראו חברות שלהן סובלות מהתנהגויות כאלה, "הסתובבו במסדרונות" החוג והובאו במהלך השנים שוב ושוב בפני גורמים שונים באוניברסיטה: מרצים בחוג, ראשי חוג לאורך השנים, דיקנים ואחרים. לאחר שנים של שתיקה וחוסר מעש, האוניברסיטה פנתה למשטרה וביקשה שתחקור ותעשה את הנדרש. אך עכשיו, מספר שבועות מאוחר יותר, תיק החקירה נגד בן ארי נסגר. מה קרה? מה צריך להבין מזה? מה הלקחים שאפשר להפיק?

למה נמנעו מי שנטען לגביהן שהן הנפגעות העיקריות לשתף פעולה עם החקירה? הסובבים אותן העידו כי בראש ובראשונה הן סרבו "להתאבד". לאחר שחזו בגורלן של המתלוננות על חיים רמון ומשה קצב – הן סרבו להיות "א", "ב" ו"ג" חדשות, שתמונותיהן יופצו ברשתות אינטרנט וסיפורי בלהה עליהן ישחירו את שמותיהן.

יתירה מכך, יש לזכור שלמי שהיו דוקטורנטיות של מרצה שהתנה את קידומן בטובות הנאה מיניות יש הרבה מאוד מה להפסיד. הודאה של אשה שהיא אכן נכנעה למניפולציה מינית, כשזו היתה תנאי להשתתף בכנס, לקבל מלגה או להמשיך להנות מהנחייתו של אדם מרכזי בתחום הופכת אותה בעיני רבים ל"זונה", למי ש"ניצלה את מיניותה" ו"מגיע לה" (כפי שמעידים טוקבקים רבים מספור). הצלחתה האקדמית מוטלת בספק וסיכוייה להצליח בתחרות הקשה על משרה מקצועית – נמוגים.

חלק מהנשים חשות עדיין חרדה מפני המרצה, קשריו וכוחו המקצועי, ו/או קירבה רגשית אליו (תופעה נפוצה ומוכרת בנפגעות של פגיעות מיניות). חלקן לא מוכנות להעלות מן האוב את התקופה הקשה שעברו, שעלתה לאחדות מהן, כך נטען, במחירים נפשיים כבדים.

קבורה בסיוע משטרתי

מה אפשר ללמוד מכך? במקרה זה, כמו במקרים רבים כדוגמתו, פנייה למשטרה לא רק שאינה יכולה לקדם את הטיפול בבעיה, אלא שזו דרך מצויינת לקבור אותה. הדרך הנכונה היא שמקום העבודה יתמודד עם הבעיה בכלים משמעתיים, פנימיים. חקירה דיסקרטית שאינה מגיעה לתקשורת לא חושפת את המתלוננות לאור הזרקורים ואינה מסכנת את עתידן. היא עשויה לעודד אותן להעיד ביתר פתיחות וכנות, כפי שלפחות חלק מן הנשים המעורבות במקרה זה העידו באוניברסיטה בעבר.

טיפול משמעתי אינו מצריך ראיות "מעל לכל ספק סביר", ויכול להציע פתרונות שקטים שאינם טראומטיים לא למתלוננות ולא לנילון. יש מקרים בהם אין אפיק משמעתי, כמו במקרה חיים רמון, ואין מנוס מפנייה למשטרה; אך במקרים בהם ניתן לטפל בבעיה באופן דיסקרטי – זוהי האופציה המועדפת על מרבית המתלוננות. מקומות עבודה רבים המעבירים בעיות לטיפול המשטרה, לפעמים בתום לב ולפעמים בזדון, קוברים את הבעיה במקום לפתור אותה.

יחד עם זאת, פרסום מקרה בן ארי הביא לתוצאה חיובית חשובה הרבה יותר לטווח הארוך, מאשר טיפול במרצה זה או אחר: הוועדה המתמדת של האוניברסיטה העברית החליטה לאסור על יחסים אינטימיים בין מרצים ותלמידים בהקשרים של סמכות ותלות. כלל זה נועד ליצור אווירה לימודית בטוחה ו"נקיה" יותר, ולמנוע ניצול לרעה של סמכות, גם אם מלכתחילה נראה שכל הנוגעים והנוגעות בדבר "מסכימים".

זהו צעד אמיץ וחשוב של הוועדה, ויש לקוות ששאר המוסדות להשכלה גבוהה בארץ ילכו בעקבותיה. קביעת כלל עקרוני היא הדרך להתוות התנהגות עתידית בכל המחלקות בכל המוסדות. עם זאת, יש לקוות שעקב הפרסום התקשורתי הרב האוניברסיטה העברית תמצא לנכון להתייחס במלוא החומרה לעדויות הרבות שיש בידיה ביחס לבן ארי, ושהיא תעשה ככל שביכולתה להבטיח שסטודנטיות בעתיד לא תקלענה למצבים שהופכים לחלום בלהה.

ד"ר אורית קמיר משפטנית, מרצה למגדר באוניברסיטה העברית, מנהלת במרכז הישראלי לכבוד האדם; עמיתה במכון הרטמן

לבלוג של אורית קמיר לחצו כאן