מאז שפכה צעירה פלסטינית חומצה על חייל במחסום חווארה,
ממתינים רבים לתגובת מחסום WATCH, בצלם וארגוני השמאל. כאילו לא הייתה זו עוד הוכחה כואבת לכך שאלימות, הגם כשהיא ממוסדת במחסומים ומתקנים צבאיים, בהכרח גוררת אלימות.
לא צריך ללכת רחוק כדי להבין שהחיפוש אחר התגובות של ארגוני זכויות אדם נובע מתוך שאיפה לחשוף את הסטנדרט הכפול שלהם ביחס לחיי יהודים וערבים. אך למרבה האירוניה, התפיסה הרווחת בחברה הישראלית היא-היא הסטנדרט הכפול, לפיו לחיים של יהודי יש ערך בעוד לחייו של ערבי אין ערך. בוודאי שמתוך חינוך לעמדה שכזו, תראה החברה הישראלית בערכים אוניברסאליים של זכויות אדם וערך חיים שווה לפלסטינים וישראלים, סטנדרט כפול, צביעות, טיפשות או רוע לב.
המקרה המצער נוצל מיד על ידי אנשי צבא כדי לדבר בגנות "מסלולים הומניטאריים" במחסומים, בהם לכאורה אירע המקרה. לכאורה, משום שמסלול הומניטארי במחסום הוא אוקסימרון: אין מסלולים הומניטאריים ואין מחסומים הומניטאריים. המחסום הוא מטבעו מבנה אנטי-הומניטארי, שמטרתו להגביל את החופש האנושי הבסיסי לנוע. אין זה עניין של מסלול הומניטארי יותר או פחות, אלא עניין של רמות פגיעה שונות המשותפת לכל ה"מסלולים".
החיפוש אחר תגובת השמאל תוך שמחה לאיד ותחושת "אמרנו לכם" איננו אלא בריחה אינפנטילית ומפוחדת מהתמודדות רצינית עם המציאות הפוליטית האלימה. הסוגיה האמיתית העומדת על הפרק היא כיצד למנוע את המשכיות האלימות.
אינני פעילה במחסום WATCH למעלה משלוש שנים, בשל הקושי הרב שנדרש בפעילות כזו. עם זאת, אני מכירה היטב את מחסום חווארה. כאשר עמדתי בתחומו בעבר, שבוע אחר שבוע, ראיתי נשים, גברים וילדים סופגים פגיעה והשפלה יומיומית. ראיתי בחורות ובחורים צעירים בני 18 צורחים על נשים זקנות, משפילים נשים צעירות, מעכבים פועלים וסטודנטים למשך שעות ארוכות ולבסוף מחזירים אותם לאחור כלעומת שבאו.
תופעות ההתעללות הן בלתי נמנעות כאשר החיילים נשלחים לעמוד שם שעות ארוכות בשמש יוקדת ובגשם שוטף. אין זה עניין של מוסריות אינדיבידואלית – אף אדם לא חזק מספיק כדי לשמור על מוסריות בתוך מציאות נטולת מוסר שתמיד חזקה מיחידים. הרי הם בסך הכול בני אדם, בדיוק כמו הפלסטינים מצדו השני של המחסום.
לשליטה באוכלוסיה של מיליוני בני אדם יש מחיר שגם ישראלים משלמים, והוא כבד. ייתכן שאת המחיר הזה שילם החייל במחסום חווארה,
וגם 19 הפצועים בכיכר צה"ל בירושלים.
המקרים הללו מספקים עוד אינדיקציה לסטנדרט כפול, בדמות הרשעה בלא משפט, שהרי מדובר ב"מחבלים". אך אולי הנהג בירושלים איבד שליטה על הרכב? ואולי האשה ששפכה חומצה עשתה זאת באופן לא מתוכנן? בין אם מדובר בתאונות או במעשים מתוכננים, ניתן לקבוע כי מתוך ההכרה ברוח החופשית של האדם, אין ספק כי כל עוד תימשך שליטה ישראלית באוכלוסיה הפלסטינית, תימשך גם ההתנגדות. חלקה תהיה אלימה, קשה וכואבת.
התפיסה השלטת בשיח הפוליטי בישראל היא כי באמצעות אלימות קשה יותר, ענישה קולקטיבית ופגיעות מחמירות, תשלים האוכלוסייה הפלסטינית עם הימצאותה תחת הכיבוש הישראלי. הנחה זו לא עומדת במבחן המציאות וגם לא במבחן ההיסטוריה. לכן הדרישה של שר הביטחון אהוד ברק להרוס בתים של פלסטינים שפגעו
בישראלים בסמוך למועד האירוע, לא תוכל לשמש "הרתעה" כדבריו. לכל היותר היא תוכל להעלות את הרייטינג שלו לפני הבחירות. השימוש היחידי שלה הוא ענישה קולקטיבית וסיפוק יצר הנקמה. אך על סמך ניסיון קודם, ייתכן שגם שימושים אלה יספיקו על מנת שמערכת המשפט תכשיר אותה, גם אם היא עומדת בניגוד לחוק הבינלאומי ומנוגדת לזכויות אדם. לפושעים יהודים לא הורסים בתים, גם אם אנסו ורצחו חפים מפשע. הסטנדרט הכפול נחשף שוב.
אם כן, הדרך היחידה לעצור את ההתנגדות הפלסטינית לשליטה הישראלית היא להפסיק את השליטה. עד כה הממשלות הנבחרות של ישראל לא היו מוכנות לשלם את המחיר הזה והתמקדו באחיזת עיניים ובניסיון להשלות את הציבור הישראלי – עוד קצת סגר, עוד קצת הריסות בתים, עוד קצת חומה ועוד קצת מחסומים, והנה מגיע הביטחון. כל עוד נשתף פעולה עם האשליה הזאת, לעולם לא יהיה ביטחון באזור, לא לפלסטינים ולא לישראלים.
אינה מיכאלי, פעילה בקואליציית נשים לשלום
