או שאני ראשון או שאני הולך

הרשימה ארוכה: דני נוה, דני יתום, אברהם (בייגה) שוחט, עמרם מצנע, אברהם בורג, שלמה בן עמי, יוסי שריד, עוזי ברעם, עוזי לנדאו, בני בגין. אם נלך כמה שנים לאחור אפשר להוסיף את אלי גולדשמידט ואת משה שחל. המשותף לכולם הוא הפרישה מהפוליטיקה.

לפרישה של כל אחד מהם גוון משלה. חלקם מילאו תפקיד מרכזי ונכשלו בו כישלון בולט. חלקם לא כשלו אבל גם לא התקדמו. חלקם רצו להנהיג את מפלגותיהם ולא נבחרו. חלקם פרשו לעסקים. חלקם עברו מעשיה פוליטית אל פרשנות פוליטית.

אבל המשותף לכולם שהם הותירו אחריהם הרגשה שהמערכת הפוליטית לא השיבה להם כגמולם, ולא איפשרה להם לבטא את כשרונותיהם. ואולי נאמר בפשטות: הם הותירו אחריהם הרגשה שלא טוב להיות בפוליטיקה.

זה רע. זה מזיק. והנזק הוא מוחשי מאוד. אי אפשר שלא לחוש באווירה אנטי פוליטית אצל המוכשרים והבולטים שבישראלים. סביר להניח שצעיר ישראלי מוכשר ישאף להגיע לאקדמיה או לרפואה או למשפט או לצבא, או לעסקים. אבל לא לפוליטיקה. אם למנהיגים לא טוב להיות בפוליטיקה נפגעת עצם השאיפה להנהיג, נפגע כוח המשיכה של החיים הפוליטיים.

מנגנונים רבים של הפוליטיקה הישראלית נמצאים במשבר: מפלגות הולכות ומתרוקנות מתוכן בשביל חבריהן, הכנסת והרשות המשפטית נמצאות בעימות חריף, עלה ספק גדול אם ממשלה יכולה למשול ולהחליט החלטות קשות, הוכח שהפריימריז הם שיטת בחירה מלאת חסרונות, הוכח שהמימון הנוכחי של הפוליטיקה פותח פתח לשחיתות. הפוליטיקה הישראלית ניראית כמו מכונה שחלקיה השונים לא מתחברים זה לזה, ואפילו פוגעים זה בזה.

אבל יש גם צד אישי למשבר. זה הצד שמופיע כאשר פוליטיקאי אומר לבוחריו: או שאני מטפס למעלה או שאני הולך. זה אגואיסטי. זה מפונק. זה בעיקר משדר זלזול בפוליטיקה. משום מה לא מרבים להזכיר אצלנו את הירידה החדה באחוזי ההצבעה לכנסת. בבחירות שהתקיימו ב-1999 הצביעו 78.7% מבעלי זכות הבחירה. ארבע שנים מאוחר יותר נרשמה ירידה של כעשרה אחוז. ובבחירות האחרונות, לפני שנתיים, נרשמה ירידה נוספת של יותר מארבעה אחוז. כך הגענו לאחוז ההצבעה הנמוך ביותר מאז קום המדינה: 63.2%. כמעט ארבעה מכל עשרה בעלי זכות בחירה לא טרחו לממש את הזכות. היתה בכך אמירה: אין לי עניין לקחת חלק בהכרעה על השאלות שיקבעו את חיי, כי אין לי אמון בפוליטיקה.

אובדן האמון, אובדן התבונה

יש קשר ברור בין אובדן האמון בפוליטיקה כשיטה, לבין אבדן האמון בפוליטיקאי כאדם. כי הפוליטיקאי שפורש כשהוא נעצר בדרכו לפסגה מתייחס בביטול אל כל המערכת שמתחתיה. אברהם בורג ובני בגין אמרו לנו בפרישתם, כי אין ערך של ממש לחברות בכנסת. דני יתום ואלי גולדשמידט שידרו כי יש ערך בהשתייכות אל המערכת הכלכלית של ישראל, ולא רק אל פסגתה (שניהם רחוקים מפסגת הכלכלה), אבל אין ערך בהשתייכות אל הכנסת, אל מרכז המפלגה, או אל נציגויותיה במועצות המקומיות (עמרם מצנע לפחות הלך למועצה מקומית). ואם בכירי הפוליטיקאים משדרים חוסר הערכה כלפי הפוליטיקה, למה שהאזרח הפשוט ירגיש אחרת? למה שהוא יכבד את המוסדות שמנהיגיו נטשו?

לא רק אובדן אמון יש כאן, אלא גם אובדן תבונה. אפילו אובדן של ניסיון פוליטי אלמנטרי. בכל מערכת שעובדת היטב יש תפקידים שרק מס' 2 או מס' 4 יכולים למלא. הפסגה לא רק מעניקה כוח, היא גם גוזלת שקט לעבודה שהסמכות השלטונית רק מזיקה לה. ברל כצנלסון מעולם לא רצה לתפוס את מקומו הראשון של בן גוריון, וגם לא את המקום השני (שאליו שאף, למשל, משה שרת). דווקא משום כך הוא יכול היה לבנות את רשת המוסדות הענפה של תנועת העבודה מן ההגנה ועד סולל בונה. ובלי הרשת הענפה הזאת לא יכול היה בן גוריון להחליט ולבצע. ברל היה דמות נערצת, דווקא כיוון שהריחוק מפסגת הכוח איפשר לו, יותר מאשר לבן גוריון, לשמש סמכות מוסרית. זו המסורת הבריאה שהציבה את יעקב חזן כמספר שתיים למאיר יערי, ואת חיים לנדאו כמספר שתיים למנחם בגין.

לא צביעות והצטנעות מזויפת יצרו את המקום המכובד שמתחת לפסגה, אלא נסיון שנרכש בבניית מערכות פוליטיות ובחלוקת העבודה בתוכן, וגם במסתרי הנפש האנושית: יש מי שלא נכון לו להיות מספר אחת, והוא יכול לעשות ניפלאות רק כמספר שתיים או שלוש. כל חכמת החיים הפוליטית הזאת נזרקת לפח כשפוליטיקאים אומרים לנו וגם לעצמם: או שאני ראשון או שאני הולך.

יש גם מימד נוסף לקללת הפרישה. ככל שהחברה הישראלית הולכת ונעשית מודרנית יותר ועשירה יותר – כך היא גם תחרותית ואינדיבידואליסטית יותר. כשהכלכלה פועלת על פי העיקרון של אדם לאדם זאב, יש חלחול מדאיג של חוקי הכסף אל חוקי הדמוקרטיה. המפלגות נעשות חלשות יותר והאגו של המנהיג נעשה חזק יותר. כולנו חושדים במנהיגים שלנו שהאגו התחרותי חשוב להם יותר מהאמונות והדעות והדאגה לכלל. מה עוד שלצד תרבות המיליונר פועלת גם תרבות הסלבריטי: הראווה של הפרט הנוצץ במקום התוכן והתועלת של המעשים שהוא עושה.

כאשר אישים פוליטיים מאותתים לנו שהם לא מסתפקים בפחות מהדמות של הכוכב המטפס למעלה – הם במו ידם מחלישים את אמון הציבור בהם, ופוגעים בסיכוי שלהם להנהיג. אם האגו בא לפני השירות לציבור, למה שהאגו של הבוחר או הבוחרת יתן אמון במנהיג שלו?

הברכה של בניית הפוליטיקה כמערכת ולא כהצגת יחיד, מחכה לעתיד. אולי לשנה הבאה.  

פרופ' נסים קלדרון, מבקר ספרות ומרצה באוניברסיטת בן גוריון