פעם ראשונה אין אף גבר שמעסיק לי את הראש
ראש השנה בלי אף בחור שיש לי איתו משהו לא סגור, בלי אף "ידיד" שאני מאוהבת בו בסתר, בלי אף יזיז, בלי מחזרים, בלי משחקים, בלי אף בחור שבגללו אני לא מתעסקת בעובדה שאני לבד. כלום. את החג הזה אני חוגגת לבד, וזה מפחיד אותי
לא לבד בלי משפחה או חברים, חלילה, או לא לבד לראשונה בחיי ללא בן זוג (לזה אני דווקא רגילה), אלא פעם ראשונה לבד, ממש. כלומר - פעם ראשונה בחיי שאין אף גברבר שמעסיק לי את הלב, או את המוח, ליתר דיוק.
בלי אף בחור שיש לי איתו משהו לא סגור, או שנגיד פתוח, בלי אף "ידיד" שאני למעשה מאוהבת בו בסתר (או רק מדמיינת שאני מאוהבת בו מחוסר היצע), בלי אף יזיז, בלי מחזרים, בלי משחקים, בלי אף בחור שמעסיק לי את המוח בשאלות, בלי אף בחור שגורם לי להתעסק בו ולא בעצמי, בלי אף בחור שבגלל העיסוק בו אני לא מתעסקת בעובדה או בשאלה היותר גדולה - והיא, שהנה - אני לבד. כלום.
וזה מפחיד אותי. אחרים אולי היו רואים בזה משהו משחרר מאוד, נטול דאגות ו/או אחריות, אני פשוט רואה בזה חור שחור שלא ממולא בשום דבר, ובטח שלא בשום דבר פיקנטי, וזה לא מתאים לי. אולי במיוחד עכשיו, כשנשארתי הרווקה היחידה, ומה כבר יש לי אם לא לספק חוויות משעשעות ואנקדוטות מחיי הרווקות העליזים שלי לחברותי הזוגיות, שחלקן גם פלוס?
נפרדתי לשלום מכל מערכות היחסים ה"על יד"
אבל זה היה חייב להיגמר מתישהו. אני חייבת את הזמן לעצמי, לבד, כדי להבין יותר טוב, או בכלל, מה אני רוצה. מי אני רוצה. אם אני בכלל רוצה. ולא להיגרר למקומות רק כי "זה מה נותנים לך, אל תחשבי הרבה, קחי". יש לציין שמדובר בתהליך ארוך, אפשר אפילו להגיד של כמה שנים, בו נפרדתי לשלום מכל אחת ואחת ממערכות היחסים ה"על יד" שלי. זה התחיל מהגדול שבניהם, ועכשיו תפס תאוצה והגיע אף לקטן ביותר, שנראה כביכול הכי תמים, או נגיד "סידור נוח". אבל למעשה, כל אותם גברים, כל אותם סרטים, כל אותם סיפורים, תקעו אותי שם, ב"על יד". מקום שאני לא רוצה להיות בו יותר, אם אי פעם רציתי.
הלחץ החברתי, ומכאן גם הפנימי שמקבלים מכל הסביבה, החל מקרובת המשפחה ששואלת "מתי אצלך", דרך התקשורת שאומרת שסוף טוב קשור קשר ישיר לבורקס פטריות בעברית ולפחיות נגררות מאחורי רכב באנגלית, כל אותם מסרים שמפמפמים לך בערך מגיל אפס, הרבה פעמים גורמים לך להתפשר. נראה שחוץ מיחידי הסגולה שבאמת מוצאים את האהבה ואת האושר, רובנו מתפשרים. יש כאלה שמתפשרים בצורה שמתקבלת יפה בעיני החברה - משמע אוכלים בורקס פטריות, גם אם מדובר לפעמים באדם שהם לא הכי רוצים או הכי אוהבים, אבל זה מה יש. ויש כאלה שמתפשרים בצורה שמתקבלת פחות יפה על ידי החברה - מאמינים באהבה כפי שהם רואים אותה, והולכים איתה ועם הרגש מבלי לחשוב אם יהיה שם בורקס בסוף הדרך. אבל הרי רגש הוא דבר מאוד מתעתע...
אני כן רוצה חיבור ואני רוצה לחיות את חיי עם בן זוג
ואני, הציניקנית, או שנגיד חסרת האמונה בכל הקשור לבורקס פטריות ולרבע עוף, מוצאת את עצמי במחנה השני. מה שכן, אני מוצאת את עצמי שם בהקצנה, וזה מה שלא טוב. ובהקצנה אני מתכוונת לכך שאני לא מסתכלת על מה שאני רוצה. אני מסתכלת על מה שהאחר רוצה או יותר נכון יכול לתת לי, אומרת: "טוב, נו, שוין, זה מה יש..." ושוכחת שמה שאני רוצה זה אולי לא בורקס פטריות, אבל כן סוג של מאפה מבצק עלים. אני כן רוצה מערכת יחסים רצינית המושתתת על אהבה וכבוד ואמון וחברות. אני רוצה חיבור ואני רוצה לחיות את חיי עם בן זוג. שלם ושווה איתי. אבל בשביל זה אני לא רוצה לעבור דרך הרבנות או דרך איזה שהוא מסמך שמאשר את העובדה שאנחנו יחד, לפיו הוא קונה אותי בשווי זה או אחר ושזה הסכום שאקבל אם הוא יחליט להיפרד ממני, או שאם הוא יחליט לא להיפרד ממני, לעולם אהיה עגונה וילדיי שלא ממנו יהיו ממזרים, וכן הלאה.
אבל נראה לי, אולי, שמרוב הסלידה שלי לבורקס, שבישראל של 2008 אין לך הרבה ברירות חוץ מהתפריט הנ"ל. לכן אני גם מאבדת את הקירבה לבצק עלים והולכת לפעמים בכוונה תחילה לפירורים, כאלה שברור מראש שלא ייצא מהם כלום. ופירורים זה הרי לא מה שישביע אותי, או אותך, או אף אחד אחר.
אני חושבת שברגע שהמדינה ומכאן התרבות והחברה לא נותנת לך הרבה אופציות באפור, אלא רק בשחור לבן, לשם גם רוב החברה בסופו של דבר תגיע. אני חושבת שברגע שהמדיניות הממשלתית והחוקתית לא נותנת מקום לאפור, אנשים ימשיכו לראות ולנהוג בשחור ולבן, וימשיכו לשפוט אנשים לפי אותו השחור ולבן, כי הם לא באמת רואים אופציה אחרת - זה או להתנהג בסדר, לפי הנורמה, או להיות חתרנים כביכול ולסבול מסנקציות חברתיות בשל בחירותיהם והתנהגותם. עדות לכך היא העובדה שלמרות שידועים בציבור למעשה זוכים כמעט בכל ההטבות שיש לזוג נשוי, כולל אפשרות לקבלת משכנתה, ואם הם נפרדים, גם חייבים באותן החובות של זוג המתגרש, עדיין שיעור הידועים בציבור בישראל הוא פחות מעשרה אחוזים.
ויותר מכך, אני חושבת שהלחץ החברתי שקיים בישראל, על נשים בעיקר, אבל גם על גברים, הלחץ הזה של "מתי אצלך", יחד עם הלחץ שקיים עקב ידיעת הבעיות שקיימות אם רוצים לפרק חבילה, במיוחד עם ילדים, הוא זה שגורם לחלק מאיתנו לפתח אנטי למערכות יחסים. כל הלחץ והחוקים וסיפורי הזוועות ששומעים, אם על נשים עגונות ואם על מאבקי גירושים מזעזעים, גורמים לך לחשוב - למה לי בכלל כל זה? מה זה ייתן לי? מי צריך את כאב הראש הזה?
אנחנו שוכחים שבתוך כאב הראש הזה, או מה שהתחיל את ה"כאב ראש", יש רגש אחד וצורך בסיסי שלנו כבני אדם - אהבה. הצורך לאהוב והצורך להיות נאהב, ואת זה אף מסמך לא יכול לאשרר או לבטל.
אז בשביל להחזיר לעצמי את האמונה באהבה, את ראש השנה הזה אני חוגגת לבד. כי הגיע הזמן שלי לחזור לעצמי. ורק אז לחזור לעולם האהבה - פתוחה, מקבלת ונותנת.
ונסיים בברכת שנה טובה: מי ייתן שהשנה נהיה, כל אחד מאיתנו, לראש. לא לזנב, וגם לא לעדר.
לפנייה לכתב/ת 
