מי אחראי לפקקי הענק?

כולנו מכירים את החוויה המפוקפקת שנקראת פקקי תנועה. היא מוכרת לכל מי שנוהג בשעות השיא - בוקר ואחר הצהרים - בעיקר במרכז הארץ. ולא צריך תואר שני במדעי התחבורה, כדי להבין שהגודש הגדל ברציפות בדרכים, נגרם כתוצאה מעלייה מתמדת במספר כלי הרכב הפרטיים, מהעדר תשתית מתאימה, ובעיקר מאוזלת ידם של מקבלי ההחלטות בישראל. ואם שני המרכיבים הראשונים במשוואת הפקק ניתנים לשינוי איטי ומועט, הרי שבמקרה של נבחרי הציבור, נראה כי נפלה שם תרדמת עמוקה, ממנה הם מסרבים להתעורר.

איך זה בא לידי ביטוי בפועל? קחו למשל את חוק ההסדרים האחרון, בו הוחלט על המשך קידום הרפורמה התחבורה הציבורית. בפועל, למרות ההחלטות לאורך השנים, חלק מסעיפי החוק שונו, שר התחבורה מינה ועדת בדיקה, אבל ההתרחשות בשטח איטית - אם בכלל קיימת. בעלי עניין קוראים לבטל את הרפורמה, אלה הלוקחים בה חלק לא עושים מספיק, והמדינה בקושי מתערבת.

או קחו למשל את פנייתה של עיריית תל אביב למשרד התחבורה, בבקשה להתיר נסיעת משאיות בנתיבים המיועדים רק לתחבורה ציבורית בלבד (נת"צים). לטענת העירייה, תנועתן האיטית של משאיות בצירי התנועה המרכזיים, מאטה את תנועת הרכב הפרטי. אלא שנראה כי העירייה לא חשבה לרגע על טובת הנוסעים בתחבורה ציבורית, ועל הפגיעה המיידית בהם עקב האטת תנועת האוטובוסים למשל.

אם ככה, מדיניות יש. תקציבים יש. רוח גבית מהציבור, יש גם יש. עכשיו, מדינת ישראל ומשרד התחבורה חייבים לקחת את המושכות, ולהתחיל להזיז את עגלת התחבורה הציבורית ממקומה. אם לא יעשו כך, נמצא עצמנו תקועים בפקקים מייאשים עוד זמן רב.

הכותב הוא רכז התחבורה לשמירה על הסביבה, בחברה להגנת הטבע