אהבה היא תחושה נהדרת. היא גם ערך טוב. בעצם קבוצה של ערכים טובים. אז למה אהבה היא מקור בלתי נדלה לשקרים, חוסר כנות וצביעות? שנאה היא תחושה מזופתת. היא גם ערך שלילי. בעצם קבוצה של ערכים שליליים. אז למה שנאה מעודדת להגיד את האמת ולהתנהג ביושר ובכנות?
מתי אנחנו מטיחים את האמת בצורה הכי ישירה? כשאנחנו שונאים. גם הכעס מעודד לא רע את אמירת האמת, אבל אין כמו השנאה. אנחנו יכולים להסתיר את האמת מפני בנות או בני הזוג שלנו, ואז, ברגע אחד של שנאה יוקדת, להטיח הכל בפנים, בלי טיפת שקר ובלי שום ניסיון להסוות או לטייח.
מחזות וסרטים מתמחים בשיטה הזו: מתחילים יפה, עם חיוכים וחיבוקים, אהבה גדולה, ואז היחסים מתחילים להתבשל על כעס קטן, עד השנאה הרותחת שמשמשת בסיפורים האלה נקודת מפנה דרמטית. האמת מתגלה במלוא מערומיה. מתברר שלפני זה, בתמונה היפה ההיא, הכל היה צביעות ושקר.
אהבה, לעומת זאת, היא רגש של התחשבות, והתחשבות חייבת להתרחק מהאמת. אהבה יכולה לעודד אותנו להגיד את כל האמת רק בתנאי אחד – שבני או בנות הזוג שלנו הם מושלמים. אבל אין אדם מושלם. פשוט אין. אהבה היא רגש של שלמות במקום שאין בו שלמות. אהבה היא רגש של שלמות בין בני אדם לא מושלמים.
אין כמעט אהבה בלי ערכים שליליים, ואין כמעט שנאה בלי ערכים חיוביים. קשה לנו לאהוב בלי לדעת לשקר ולדבר בצביעות מסוימת, וקשה לנו לשנוא בלי להגיד את האמת. ואנחנו אוהבים את מי שלא אומר לנו את האמת המלאה על עצמנו, ואנחנו שונאים את מי שאומר לנו אותה.
כדי להימנע מהסתירה הזו, מדברים על צביעות מוסרית ועל שקרים לבנים. צביעות מוסרית היא צביעות לכל דבר, אבל כזו שיש לה מטרה מוסרית. כמוה גם שקר לבן. הצביעות והשקר הם עדיין שליליים, אבל יש להם מטרה שמקדשת את האמצעים. נתפעל מיופיו של בית חדש ומכוער של חברים שלנו, ובלבד שלא נפגע בהם.
יש כאן הלבנת ערכים שאפלטון ורבים אחרים לא היו מסכימים לה. ערכים שליליים שמתפקדים על תקן של מוסריים, נתפשים כפרי באושים שעלול להרקיב את הערימה כולה. אדם שלומד לשקר שקרים לבנים, ייתכן שלומד בכך לשקר בכלל, ואדם הבונה את הזוגיות שלו על צביעות מוסרית – ייתכן שיהפך עד מהרה לצבוע מדופלם.
| עוד מבט: |
|
| איך זה שאהבה הופכת לשנאה / אבינועם בן זאב |
|
הסיפור הזה אינו יורד מהכותרות. השמות מתחלפים, אך העלילה נשארת. לפעמים הם צברים, לפעמים עולים מרוסיה, ולפעמים עולים מאתיופיה, או ערבים, מכל קצוות הקשת. סיפור של אהבה שהסתיימה במוות אלים. מאוהב לאויב, ניסיון להסביר את המעבר הכביכול בלתי אפשרי הזה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
אהבה חייבת, על פי אותה גישה, ללמוד להסתדר אך ורק בכוחם של הערכים הטובים. בלי צביעות ושקרים בכלל, גם אם הם מוסריים. יש לכך אפילו סיסמאות יפות, על פיהן אהבה נמשכת אל אהבה, טוב אל טוב, חיוך אל חיוך, חיבוק אל חיבוק וכנות אל כנות. אי אפשר לבנות בתים מלבנים שבורות.
אבל מה לעשות שזה אולי עובד יפה בתיאוריה, כמו בזו של אפלטון, אבל לא עובד במציאות. צביעות מוסרית היא אולי קרקע בתולה לצביעות בכלל, אבל זה המחיר שיש לשלם כדי לחיות באהבה. אנשים לא מושלמים, אינם בנויים לחיות על פי ערכים מושלמים.
האמת היא ערך חשוב למלאכים בשמיים, אבל לא לבני אדם. האמת אינה ידידותית. למה, למשל, אנחנו לא מכירים את עצמנו? אנחנו לא מזהים את הקול שלנו, מתקשים לזהות את עצמנו, לפי מחקרים שונים, במראה ובתמונות ולא ממש מסוגלים לזהות את האופי שלנו. זה לא שקשה לנו לדעת. אנחנו לא רוצים לדעת. להכיר את עצמנו, זה אומר להשלים עם חוסר השלמות שלנו. לא נעים, לא עושה טוב על הנשמה ובעיקר מכאיב.
האהבה טובה כי היא מאפשרת לנו לא לדעת על עצמנו את האמת המלאה. מה אנחנו עושים כשמישהו בעבודה אומר לנו שאנחנו לא שווים כלום? במקום לחשוב שאולי הוא צודק, רבים מאיתנו ממהרים אל אנשים שאוהבים אותם, כדי לשמוע את ההפך הגמור.
אהבה מבקשת מאיתנו לא להיות ממש כנים. אהבה היא קשר עם מי שמוכנים לעטוף אותנו במעטה מסוים של חוסר כנות. אנחנו מאפשרים לעצמנו להישבר בחיק האהבה ולדבר על עצמנו בכנות, כי אנחנו יודעים שהכנות הממוטטת שלנו תכוסה מיד בחוסר הכנות של בני/בנות הזוג. אנחנו נגיד שאנחנו טיפשים, והם יגידו שנפסיק לדבר שטויות. הם אפילו יגערו בנו. וזה כל כך נעים.
אהבה היא אשליה של כנות, אשליה של ערכים טובים. היא לא מתנפצת כל עוד שני השותפים מעוניינים לחיות בתוך האשליה הזו. אהבה היא אשליה שיודעת להסתפק באדם אחד שמשלה אותנו.
מדברים אצלנו הרבה על "להשלים עם הפגמים של עצמך". ייתכן שזה טוב. אהבה מציעה אלטרנטיבה של חוסר השלמה עם עצמך בכיסוי של צביעות מוסרית ושקרים לבנים.
ונראה שהנוסחה של האהבה היא נוסחה מצליחה יותר.
