ראש השנה לפדיון שבויים

כל שעה יפה הנה לפדיון שבויים, ויפה כמובן שעה אחת קודם. נדרש אני לראש השנה שבא עלינו לטובה וכורך אותו בפדיון שבויים בגין אותה אמירה השגורה כלכך בעם ישראל: "הבא עלינו לטובה", אמירה נאה למי שמייחלים ומאחלים לזולתם ולעצמם שנה טובה אולם לא ניתן שתהא זו שנה טובה מתוקף איחולים בלבד, בלא מעשים לצדם.

והמעשים דינם שהם פרי החלטות. עיתים פשוטות וקלות, עיתים מורכבות וקשות כשאול. ממש כאותה החלטה אמיצה הנדרשת על מנת להשיג את פדיונו של גלעד שליט. עת רבה אני עוקב אחר התנהלותנו העלובה בפרשה. התנהלות הנעדרת החלטות אמיצות והגיעו מים עד נפש. חש אני בכאב, בכעס שבעצם כולנו שבויים ואין לנו פודה. שבויים של מנהיגות שמוטת אברה, מרוטת נוצות, שאיננה ממריאה לשום מקום. שבויים בכבלי סיסמאות שבמו פינו הפרחנו והן הפכו לכבלי פלדה האוסרים אותנו.

תקצר היריעה מלפרט כל אותן סיסמאות נבובות. בחרתי להתייחס רק לאחת: "אין לשחרר אסירים עם דם על הידיים", ואני הן לא אחת יריתי למוות במי שפגעו בנו, לא אחת הגרתי דמם של אויבים בטרם הספיקו לפגוע בנו. ואחת היא לי בין שהספיקו לטבול ידיהם בדם יהודי ובין שלא הספיקו לבצע זממם. אלו גם אלו בני מוות הם. והללו שהתמזל מזלם ונפלו לידינו חיים הם לא רק אסירים המרצים עונשם. הם גם קלפי מיקוח ואמצעי תשלום בכל תהליך נדרש ובראש ובראשונה במו"מ לפדיון שבויים.

במסורת ישראל אנו מוצאחם קביעה כמו: "כל המעכב פדיון שבויים כמוהו כשופך דמים", ולצדה קביעה אחרת הגורסת: "אין פודים אדם יותר מדמיו".

מניח אני שאין חולק על כך שיש לזרז פדיון שבויים. אולם ויכוח נוקב לי באשר למחיר הפדיון. רוצה אני לצעוק כי אין מחיר לדמיו של גלעד שליט. שווה הוא לנו לאלף מאותם בני עוולה האוכלים לחם חסד בבתי האסורים שלנו.

הוא היחיד, מייצג את רבבות החיילים העומדים על משמר המדינה. בנכונותנו לשלם את מחיר פדיונו טמונים סוד הרעות, הלכידות הלאומית ואחריות המדינה למגיניה. והללו, הם הם כוחות המניעים את חיילינו לאורך שנים רוויות דם ומקימים אותם מעם החפירות ומחסות הסלע להסתער על כל אויב וצר.

שנה טובה, שנת פדיון.