"עם יותר קיצבה הייתי קונה בשר, לא רק לחם"

תפוח בדבש, רימונים ובקבוקי יין הונחו על השולחן בבית האבות "ליאון רקנאטי" שבפתח תקווה, אך לא היה מדובר בארוחת חג מוקדמת. כ-100 ניצולי שואה, רובם נזקקים ובודדים, הגיעו ליהנות מעט מאווירת תשרי - ימים ספורים לפני ראש השנה, שאותו לא יהיה לחלקם עם מי לחגוג.

הסעודה נערכה בסיוע הקרן לרווחת ניצולי שואה, שעוזרת לרבים מהם. בשנה האחרונה גברה המודעות למצבם הקשה של הניצולים, והממשלה אף אישרה תוכנית להגדלת הקצבאות. אלא שעבור חלקם זו נחמא פורתא.

כך למשל, בלומה הרצוג מפתח תקווה, שכל משפחתה נספתה בשואה והיא היחידה ששרדה והגיעה לישראל ב-1947 מפולין. בשיחה עם ynet, סיפרה כי לפני כשבוע קיבלה תשובה שלילית, כשביקשה להגדיל את הקיצבה שהיא מקבלת ממשרד האוצר.

"אני חיה לבד, יש לי פיליפינית צמודה בגלל המצב הבריאותי, ורוב הפנסיה הולכת לתשלום עבור השירותים שלה", היא מספרת. "אם הייתי מקבלת תוספת, הייתי יכולה להרשות לעצמי לקנות בשר ולא לאכול לחם עם מרגרינה. יש לי ילדים, אבל אני לא רוצה שהם יקנו לי - אז אני מסתפקת במה שיש. אני לא מבינה למה המדינה אומרת שלא מגיעה לי פנסיה יותר גדולה, אני קונה המון תרופות ופתאום אני צריכה לקנות משקפיים, ואין לי כסף בשביל זה".

"המדינה עשתה לנו עוול"

גם בני הזוג ארתור ורבקה מרמור הגיעו מפתח תקווה. משפחותיהם של בני הזוג נספו בשואה, והם נשארו לבדם. בני הזוג עלו לארץ ב-1957 ולכן לא זכאים לקבל קיצבה מלשכת הנכים של משרד האוצר.

בשיחה עם ynet, סיפרו: "זה לא שלא

רצינו לעלות ב-1953 אבל פשוט לא שיחררו אותנו. כל החיים לא קיבלנו כלום, המדינה עושה לנו עוול. ארתור לא מצליח לשכוח את משפחתו שנספתה בשואה, ובכל חג שמשפחתו נאספת סביב השולחן והוא רואה את הילדים והנכדים הוא מתחיל לבכות כי זה מזכיר לו את ההורים והאחים שלו".

רבקה היותר אופטימית באופיה, וניסתה לעודד את בעלה כל חייה. "הוא נשאר לבד בעולם ותמיד אומר לי שנשאר בחיים כדי שנוכל להכיר ולהתחתן. כל הזמן השואה רודפת אותו, אבל מה שעושה לנו טוב זה הילדים והנכדים שלנו. שנינו גדלנו בבתי יתומים, וביום שהגעתי לארץ הייתי מאושרת. נתנו את הנשמה בשביל המדינה ובשביל הילדים - אבל המדינה עושה לנו עוול".