עתיק טיכו
בית אחד בירושלים מאגד בתוכו מוזיאון היסטורי קטן, תערוכות אמנות, גן מקסים, מסעדה והמון מופעי מוזיקה ותרבות. אל תחמיצו ביקור בבית טיכו
אחד מהבתים הראשונים מחוץ לעיר העתיקה בירושלים הנו אחד מבתיהָ המרתקים של העיר מאז ועד היום. בעבר גרו כאן דיירים מפורסמים, ואילו בהווה - מוזיאון, מסעדה, קונצרטים ועוד. כל אלה בבית טיכו, מרכז תרבותי וקולינרי במרכז העיר, בסמוך לרחוב הנביאים.
תאריך בניית בית טיכו אינו ידוע במדויק. המבנה מופיע לראשונה במפה משנת 1864 של צ'ארלס ווילסון, מגדולי חוקרי העיר. בכל מקרה, מדובר מבנה עותומאני טיפוסי בעל חזית גדולה ומפוארת, קירות עבים במיוחד וחצר פרטית מרשימה. כמו כל מקום שעברו ותחילתו אינם ברורים במאת האחוזים, גם כאן נוצרה אגדה שהמקום נבנה בידי ידי אגא (חאג') רשיד, ערבי אמיד, ונודע אז בשם "טירת רשיד".
במרוצת הזמן שכרה את המקום אחת מהדמויות ההזויות והשנויות במחלוקת של ישראל בשלהי המאה ה-19 - יהודי מומר בשם וילהם מוזס (משה) שפירא שלימים יזכה לכינוי המפוקפק "זייפן העתיקות", שכן עמד במרכזה של אחת מפרשיות הזיוף הגדולות בהיסטוריה של עולם הארכיאולוגיה.
בשנת 1868 נרעש העולם כאשר נתגלתה בעבר הירדן אבן בזלת שחורה (מצבת מישע) שפוענחה כמכתב שכתב מישע מלך מואב. הגילוי המרעיש הביא לעלייה מטורפת של "תרבות מואב" באזור ממש כמו הבהלה לזהב בארה"ב של אותה תקופה. שפירא, שהיה סוחר ממולח ואמיד ובעל חנות עתיקות, המציא יחד עם שותפו סלים אל קריא סדרה שלמה של ממצאים מואביים "מקוריים". השיווק עבד מצויין וכך קרה שבשנת 1873 קנה מוזיאון ברלין לא פחות מ-1,700 פריטים מואביים וכך גם מוזיאונים בפריז ובלונדון.
למזלו הרע של שפירא, הצליח הארכיאולוג הצרפתי המפורסם קלרמון-גנו, שאף היה שותף בחשיפת מצבת מישע, לחשוף את השקר בדבר הזיוף. שפירא הצליח בדרך לא דרך לצאת מזה - לאחר שהאשים את עוזרו אל קריא ברמייה. למרות הפגיעה במוניטין, שפירא הצליח להתאושש ולסחור בעתיקות רבות, כולל מגילות וספרי קודש אותם השיג בין היתר מיהודי תימן (בין השאר רכש את כתב היד של פירוש הרמב"ם למשנה, ומכר אותו בברלין).
חצר הבית (צילומים: רון פלד)
בשנת 1883 הגיע הסיפור לשיאו כאשר שפירא ניסה למכור בגרמניה מגילות מקראיות אותן טען שמצא באזור ים המלח. הסכום המדובר עמד על לא פחות ממיליון ליש"ט, סכום אדיר דאז (גם היום, אני מניח). גם הפעם המזל לא היה לצידו של ידידנו המומר ושוב היה זה הצרפתי קלרמון-גנו שקבע כי המגילות מזויפות. המוזיאון הבריטי והגרמנים תמכו בקביעתו של הצרפתי, והעולם געש ורעש כנגד הזייפן מארץ הקודש. שפירא שוב מצא עצמו מושפל, נטש את המקום והתאבד ברוטרדם בשנת 1884.
אשתו של שפירא ובתו הצעירה, שנותרו בירושלים, התבשרו על מותו באיחור. בשל מצבן הכלכלי הקשה, עזבו את הבית הגדול בירושלים ועקרו לגרמניה. הבת מרים השתקעה בצרפת, שם הייתה לסופרת הידועה בשם מרים הרי ואף זכתה בפרסים יוקרתיים. בשנת 1914 פרסמה את ספרה "בת ירושלים הקטנה", שבו סיפרה את סיפור ילדותה בירושלים בצל שערוריית זיוף העתיקות של אביהָ. לשמחתנו, מתארת מרים בספר את הבית והגינה, מה שנותן לנו תמונה די ברורה של הבית בשנות השמונים של המאה ה-19.
עד כמה שיישמע הדבר אבסורדי, דווקא לאחר מותו של שפירא עלה ערכם של הזיופים ועד היום אוסָפים רבים מזיופיו מסתובבים בעולם והינם בעלי ערך כספי לא מבוטל. ידוע כי מייד לאחר מותו של שפירא, רכש אספן פרטי את "מגילות שפירא" במכירה פומבית של בית המכירות סות'בי בלונדון, במחיר מצחיק. שנתיים מאוחר יותר הציגם הקונה בתערוכה למכירה, ומאז לא נראו עוד בציבור. משערים שנכחדו בשריפה בביתו של בעליהם האחרון. ישנם הטוענים עד היום שלא בטוח שהמגילות שמצא שפירא הינן זיוף, במיוחד לאחר מציאת המגילות הגנוזות לפני קצת יותר משישים שנה באזור ים המלח. כנראה שלעולם לא נדע את האמת.
בוהמה ירושלמית
לאחר נטישת המבנה התגוררו כאן דמויות ידועות, ובהן פניה וויצמן, אחותו של חיים וויצמן, לימים נשיאנו הראשון. בשנת 1924 נקבע גורלו של המבנה עם רכישתו בידי ד"ר אברהם אלברט טיכו ואשתו הציירת אנה. השניים, שהגיעו לירושלים שנים מספר קודם לכן, הקימו מרפאה לרפואת עיניים ורצו לרכוש מבנה מכובד זה הסמוך לדיזינגוף של ירושלים לפני כמאה שנים – רחוב הקונסולים (כיום רחוב הנביאים).
המרפאה של ד"ר טיכו היתה לשם דבר בכל המזרח התיכון והוא עצמו זכה למעמד נחשב בירושלים המנדטורית. הוא היה ידוע כאדם ישר ואובייקטיבי שכל פלגי החברה (יהודים, ערבים, בריטים) בטחו בו. מספרים למשל על שיח ערבי עשיר שהעניק לד"ר טיכו, אצלו טופל במסירות, סוס לבן יקר. מעמד בטוח זה קרץ ל"הגנה" להחביא בחורשת הבית סליק נשק (ללא ידיעתם של בני הזוג).
בני הזוג אנה טיכו וד"ר אברהם טיכו (צילום באדיבות בית טיכו)
ביתם של השניים הפך עד מהרה למקום מפגש של אמנים כדוגמת ארדון, מארק שאגאל, פוליטיקאים כדוגמת הנציב הבריטי, אנשי רוח כדוגמת מרטין בובר, גרשום שולם, ש"י עגנון ועוד. בדרשה לכבוד יום הולדתו ה-60 של ד"ר טיכו, אמר ש"י עגנון "התחלתי מתעמק במקצוע שטיכו מתעסק בו. מה ראה שבחר ברפואת עיניים דוקא? אם רצה להיות רופא יכול היה לבחור בשאר מקצועות הרפואה, הרי בכשרונו הגדול ובידיו הברוכות היה עושה גדולות בכל מקצוע ומקצוע. אלא ודאי שמאהבתו לחכמת הציור הקדיש עצמו לריפוי עינים לפקוח עינים עוורות, כדי שיהא כל אדם רואה את תמונותיה הנפלאות של מרת חנה טיכו, שכל הרואה אותן זוכה ורואה את ירושלים כמתוך אספקלריא המאירה..."
במשך שנים רבות אנה טיכו עבדה לצידו של בעלה כאחות, אולם תמיד מצאה זמן לאמנות. מספרים כי היא נהגה לרשום את דיוקני הפציינטים במרפאה - ולעתים אף התרחש מעין "סחר חליפין", כאשר החולה היה מקבל טיפול ובתמורה הוא או בן משפחה היה משמש דוגמן לאנה. את עבודותיה החלה אנה להציג בתערוכות בארץ ובחו"ל כבר ב-1930. במשך השנים הלכה והתפרסמה, ועד היום יצירותיה מוצגות בכמה מהמוזיאונים החשובים בעולם.
ד"ר טיכו נפטר ב-1960. לאחר מותו המשיכה אנה להתגורר בבית והקדישה את כל זמנה לאמנות, עד למותה בשנת 1980. בצוואתה בקשה להפוך את המקום למרכז תרבות ואמנות למען תושבי ירושלים, וכך היה.
חדר העבודה של ד"ר טיכו
תפארת קדם
האדריכל האחראי לשיחזור הבית והפיכתו למוזיאון הוא ההיסטוריון לאדריכלות ירושלים דוד קרוינקר, שאביו היה חבר טוב של ד"ר טיכו ושבילה שעות רבות בבית כשהיה ילד. קרוינקר החזיר את חזית הבית למראה המקורי שלה ופתח חללים אחרים כדי ליצור חללי תצוגה פתוחים ומאווררים תוך כדי שמירה על תחושת חדרים פרטיים.
כיום משמש המבנה, כפי שייעדה אנה טיכו, כמרכז המשלב אמנות, תרבות והיסטוריה והוא מהווה חלק ממוזיאון ישראל. הבית המעניין מבחינה אדריכלית כולל גם את סיפור חיי הדמויות שחיו בו, כולל רהיטים מתקופת הארט-דקו ואת אוסף החנוכיות של ד"ר טיכו. בשתי הקומות מוצגות עבודותיה של טיכו עצמה, לצד תערוכה מתחלפת של אמנות וצילום. יש גם גינה מקסימה ומסעדה כשרה טובה (מאוד), קונצרטים, ערבי וידיאו, הרצאות ועוד.
למי שחשקה נפשו לשלב מסלול הליכה סמוך לבית טיכו, מומלץ לשוטט ברחוב הנביאים (הצריף של רחל, ביתו של קונרד שיק - בית תבור) וברחוב האתיופים (כנסייה אתיופית מרשימה ביותר וכן ביתו של אליעזר בן יהודה) ועוד.
לפנייה לכתב/ת 
