שטף התגובות לניסיון הפיגוע בפרופ' זאב שטרנהל עמוס
בדוגמאות ובחילופי האשמות על אלימות מילולית משני צדי הקשת הפוליטית – שמאל וימין. אלה הפנו את אצבע המאשימה בין היתר לתוכן הכרוז
שהשאירו כנראה מאחוריהם מבצעי הפיגוע ואלה הזכירו את תוכן המאמר החריף של הפרופסור מלפני שבע שנים.
ככל שהארוע חמור ביותר ומאיים על אושיות הדמוקרטיה והשיח הציבורי, חייבים להימנע מפרסום כותרות דרמטיות ומלהיטות יצרים, כגון "זהו סוף הדמוקרטיה" או "זו הדרך להתפרקות הדמוקרטיה הישראלית". שכן, חרף כל המשברים ומעבר להתרגשות הרגעית, הוכיחה הדמוקרטיה הישראלית חוסן מרשים. מנגנונים בריאים שיצקו מכונני המדינה, שאף אינם חפים ממשגים ומביקורת מאוחרת, עדיין מבטיחים יציבות פוליטית ותוחלת חיים כמעט בלתי מעורערת להסדרי שלטון.
כמעט ואין כל דמוקרטיה שאינה נתונה בסכנה בצורה זו או אחרת. רבים מאויביה מנצלים לרעה את חופש הדיבור ומיטיבים להשתלט על השיח הציבורי. אלה הם הקולות הצורמים אשר מרבים להציף את מרכזיות הטלפונים בתחנות השידור, מרבים להמטיר מכתבים על מערכות העיתונים ולהגיב בהתמדה לכל ידיעה ורשימה באתרי האינטרנט. הם בוטים ואלימים, וכנראה שלא רק בדיבוריהם.
האם האלימות המילולית והווירטואלית מפיגה או מעצימה את האלימות הריאלית?
כנראה שהשיח בתקשורת משקף את הדיון היצרי מאז ומתמיד במסורת ישראל. המילה הכתובה משמעותית בחברה מסורתית ודתית. אם סוף המעשה במחשבה תחילה, הרי שהמילה כמוה כביטוי המחשבה ברבים. כנראה, שבזכות אותה מסורת אוראלית, זכו שיאני השיח בתקשורת לעדנה ולאהדה ציבורית, עד כדי כך שאחדים מהם אף עשו חיל בכנסת בזכות יכולת האגרוף הרטורי.
לעיתים נדמה שהמדובר בלהקה שנודדת מאמצעי תקשורת אחד למשנהו, וכיום התמקמו חבריה במחוז הטוקבקים. חברי הלהקה, שבחלקם הם שכירי מקלדת בסוכנויות לטוקבקים, מכירים ומכנים אחד את השני בכינויים אישיים ובוטים, מתווכחים בינם לבין עצמם, ומנסים בכל הזדמנות להעצים מתחים רדומים בחברה. מי שקיווה שהטוקבק יוביל להשתתפות רחבה יותר של אזרחים בשיח הציבורי וייצר יתר דמוקרטיזציה, עלול להתאכזב ולגלות שקומץ מגיבים משתלטים על המרחב הציבורי ומעצבים תרבות אלימה של דיון. האנונימיות בטוקבקים מעניקה חיסיון לאלימות מילולית. עצם פרסומה עלול להכשיר רעיונות ביבים ולדרבן למימושם. שכן חיים ומוות ביד הלשון.
לפיכך, טיפוח מתינות ומתונים וניפוי הקיצונים מעימותים פנימיים בתוך החברה הישראלית, ולא רק ביחסים עם היריבים הסובבים, הינם צו השעה. דווקא בחברה עמוסה בעימותים ובמתחים היסטוריים, מוטלת על אמצעי התקשורת אחריות עודפת. כמי שמארחים דיונים ומתדיינים, מותר לעורכים להפעיל את שיקול דעתם הרחב ולסנן את הקולות הקיצוניים, ולא רק בטוקבקים, ולו רק כדי לצנן הרוחות בציבור. שכן, גם הטוקבק עלול להרוג! רק אפס סובלנות לאלימות מילולית תאפשר גם אפס סובלנות לאלימות פיזית.
אילו זכה בשעתו המאמר של שטרנהל לעריכה מוקפדת יותר, ייתכן שהינו חוסכים תגובה מתלהמת ומייבשים את מקורות ההשראה של האלימות הפוליטית.
פרופ' דן כספי הוא ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון.
