3 שנים בכלא 6

1. המניאק

בוקר בבקו"ם. הפז"ם שלי בצבא דופק כבר שלושה ימים, ואני עומד באחת השלשות במסדר שבו מקריאים את שמות הנופלים למשטרה צבאית. כל אחד שקוראים בשמו פורץ בבכי מר. תוך זמן קצר גם השם שלי מגיע. אני מסרב להתפנות, מביים התקף אפילפטי, מצהיר שאני מעדיף להתגייס לחמאס ובסוף עולה לרכבת. סליחה, לאוטובוס.

אנחנו מגיעים לטירונות בבית הספר לשוטרים. הדבר האחרון שאני זוכר באופן בהיר הוא את דלתות האוטובוס נפתחות, ואיזה מישהו נובח עלי "לא לזוז" למרות שבהחלט לא זזתי. מאותו רגע הדמעות מערבבות את כל מה שאני רואה.

תמיד נשבעתי שלא אהיה שוטר צבאי, אבל בצבא אפשר להרעיל אותך על כל דבר שיש לו שם וסמל. בדיוק כמו שגרמו לכם לצעוק "פלס"ר גולני כבוד!" או "מש"קיות ת"ש אימפריה!", היו יכולים לגרום לכם לצעוק "כיתת ארנבות עוצמה!". ככה אני מסיים את הטירונות בהתרוממות רוח כללית וצועק בשמחה מילים כמו "כוח", "נחישות" ועוד מילים מהסרט "הנחשול". כשמודיעים לי שאני עומד לשרת בכלא 6, אני בכלל קופץ בצהלות אושר. או שמא היו אלה זעקות היסטריה? כבר לא זוכר. בכל מקרה, זה לא היה משהו שכמה צרחות "אימפריה" לא יכולות לפתור.

"שיט, שכחתי לנעול" (צילום: אימג' בנק / GettyImages)

אני מגיע לכלא חדור מוטיבציה לחנך את הכלוא הבעייתי הראשון שייקרה בדרכי. זה לא יעד שאפתני מדי; אתם מבינים, בכל יחידה יש חייל אחד כל כך בעייתי ששום ריתוק לא גורם לו להתיישר ואף מפקד לא מסתדר איתו, אז מכניסים אותו לכלא - מקום מפלטם של 400 חיילים שאף אחד לא הסתדר איתם. נכון שבערך חצי מהכלואים הם חבר'ה טובים שנרדמו בשמירה או שיש להם בעיות בבית, ועוד רבע הם סתם ערסים-צעצוע שעושים רוח, אבל שאלוהים ישמור על הרבע הנותר: מדובר בתחרות נולד לדקור. גנבים, סוחרי סמים, עברייני מין, סוחרי נשק וסתם כאלה שהעבירו סודות מדינה או תחמושת לאויב. ואם תשאלו כל אחד מהם למה הוא שם, תקבלו את התשובה "אני לא אשם, המשטרה דפקה אותי".

את אחד מאלה, כלוא רוסי קטן, אני רואה מעשן בשיעור של המש"קית חינוך. "זרוק את הסיגריה", אני צועק לו מרחוק ורץ לכיוונו, "או שלא תזכור איך אמא שלך נראית". אופס, מקרוב הוא רוסי גדול. הוא מסתובב לאט, לוקח שכטה ארוכה ונושף את העשן על הפנים שלי. כדי לוודא שהבנתי מה הוא חושב עלי הוא גם יורק לי על המדים. זכור, אני משנן לעצמי, לרוסים יש איזה קטע עם אמא.

אני רץ למשרד של הסמל עם המוכטה על המדים. הרוסי מרוויח עוד כמה ימי בונוס בכלא על התרגיל הזה, אני מרוויח את התובנה שהשירות בכלא הוא כמו זין קטן: גם כשזה קשה, זה מצחיק. בגלל שהכלא הוא מיקרו-קוסמוס של המציאות בארץ, אפשר למצוא בו כל סטריאוטיפ אתני - רוסים, קווקזים, אתיופים, דרוזים, מזרחיים ואשכנזי, בדרך כלל אחד - שזה כבר מצחיק. אז ברגעי שעמום, למשל, משחקים "קובייה קווקזית": הראשון שמשכנע קווקזי לשטוף כלים, מנצח. כשנמאס אנחנו עוברים למשחק "מה אתה לא מבין?", שבו מעמידים חבורה של עולים חדשים בשורה, מסבירים להם נהלים בג'יבריש מוחלט, ואז מבקשים מהם לבצע וצועקים עליהם שהם טועים. ככה, די מהר ובלי לשים לב, אני הופך ממנאייק למניאק.

2. הילד

מלחמת לבנון השנייה. באחד הימים נופלת קטיושה ליד הכלא; במצלמות האבטחה אפשר לראות את העשן מיתמר מעל הגבעה ממול. המשפחה שלי, במקור מחיפה, פזורה בירושלים ובאילת. אני בעתלית, עושה קולות של צבא. פתאום אני מקבל טלפון מקצינה באגף המבצעים במטכ"ל (זה מקרה מאוד חריג בכלא. במצב רגיל יש יותר סיכוי שחיל האוויר יתקשר אלי כדי לבקש סיוע בהטסת מטוס). היא אומרת שבדקות הקרובות אקבל פקודה דחופה לאי-מייל.

הפקודה מגיעה, וכתוב בה שאנחנו עומדים לקבל לידינו אסיר לבנוני שנתפס על ידי שלדג או משהו, ולא ניתן לאכלס אותו יחד עם החיזבאלונים האחרים כי הוא קטין. כל הנתונים הדרושים יש בפקודה הזאת, חוץ מהיגיון: אנחנו במשטרה הצבאית אמנם יודעים לטפל בפלסטינים, ולבנוני זה די דומה, רק שבכלא 6 יושבים חיילי צה"ל ולא טרוריסטים.

הקטין מגיע אלינו בידיים כפותות ובעיניים מכוסות, כדי שלא ידע איפה הוא נמצא. אנחנו משחקים פרה עיוורת בדרך לתא שמחכה לו באגף, ואז מורידים לו את הפלנלית מהעיניים. ברגע שהוא רואה אותנו הוא מתחיל לבכות. הוא בוכה כשהוא מבין איפה הוא נמצא, בוכה כשהרופא בודק אותו, בוכה כשאנחנו עורכים עליו חיפוש בהפשטה, ובוכה כשהוא שומע צעקות בעברית מהתא הסמוך. זה קצת מעורר רחמים ולגמרי בלתי נסבל.

הבעיה האמיתית מתעוררת כשהילד לא אוכל שום דבר, כי הוא לא מפסיק לבכות במשך חצי יממה. אנחנו רוצים שיאכל משהו - הרי עם כל העוינות חבל לנו עליו - אבל הוא לא מצליח להפסיק לבכות. אנחנו שואלים שוטר דרוזי מה הוא אומר, והדרוזי מסביר שהוא בוכה. מזל שיש מתורגמן.

"זה עדיין עדיף מלהיות קהל אצל ליאור שליין" (צילום: אלעד גרשגורן)

בשלב מסוים מחליט הרופא שזה מסוכן ושהוא עלול להתעלף, אז בואו ניתן לו ואליום. רק מה, הילד חושב שזה כדור מוות ומסרב לקחת גם אחרי ההסברים של המתורגמן. בקיצור, חייבים להזריק לו. מפקד הכלא שואל מי מוכן להחזיק אותו בזמן הזריקה, ואני מתנדב. ככה יוצא שאני מחזיק ילד לבנוני בן 14 שחושב שהולכים להרוג אותו. בלית ברירה אני מקפל לו בכוח יד אחת מאחורי הגב ומצמיד לו את הראש למיטה. אחרי הזריקה הוא מתחיל להתפלל. אנחנו יוצאים מהתא, שותקים, ובשקט הזה שומעים אותו נרגע ומתחיל לאכול. כעבור יומיים הוא עובר לחקירה קצרה שאחריה נקבע שהוא רועה צאן או מקסימום תצפיתן, ולכן יוחזר ללבנון. עוד באותו ערב אני רואה אותו מספר בטלוויזיה איך התעללו בו בשבי הישראלי.

אם לרוץ לתפוס מחסה בזמן אזעקה זה לא נחשב, אז פרשת הילד הבוכה היתה החלק הכי פעיל שלי במלחמת לבנון השנייה. כן, בהחלט. מ"צ אימפריה.

3. החותך

במסגרת הניסיונות הארעיים לדאוג לשפיות של החיילים שלי, אני מארגן להם מדי פעם ערב סגל - אירוע המבוסס על ההנחה הישנה שכשאוכלים בשר שוכחים מהצרות. באחד מהערבים האלה, בדיוק כשאנחנו עסוקים בלהדליק את המנגל, עריק אחד בא להסגיר את עצמו לידינו. ברגע שאחד השוטרים מבקש ממנו לפרוש ידיים לצדדים כדי לחפש על גופו, הוא שולף מהתחתונים להב של סכין יפני ומתחיל לחתוך את עצמו באמה השמאלית. על הדרך הוא מנסה לעשות סשימי מהשוטר שקופץ עליו יחד איתי ועם עוד קצין שנמצא במקום.

כשאנחנו משתלטים עליו מגיע החובש ועוצר את הדימום חלקית, אבל כולנו כבר עומדים בתוך שלולית של דם. אחרי שהעריק נאזק אני מוריד את הברך מהגב שלו, הקצין השני מוציא את האצבעות מהנחיריים שלו, והשוטר מוודא שהוא רק התלכלך מהדם שלו ולא נפצע בעצמו. המטורף הזה מקלל אותנו כאילו לא הצלנו לו הרגע את החיים.

כחלק מנוהלי הכלא, לכל חייל מוצמד מספר שקובע את רמת הסיכון שלו. ברמת הסיכון הגבוהה ביותר הוא נקשר בשלושה זוגות אזיקים, ומתלווה אליו קצין לכל עיטוש שלא יבוא; לא קשה לנחש שזה בדיוק המקרה שלנו. ככה אנחנו יוצאים - קצין, שני שוטרים צבאיים, חובש ונהג אמבולנס - לכיוון בית החולים רמב"ם בחיפה.

כשאתה מלווה מישהו שניסה להתאבד בצורה כזאת לבית חולים, מפלס הרחמים יורד לקו התחתון. להרגיע אותו זה הדבר האחרון שאתה רוצה; אתה שונא אותו על שעות השינה שאף אחד לא יחזיר לך, על המדים שהתלכלכו בדם שלו ועל הבשר שמתקרר. כדי להפיג את השקט המתוח באמבולנס, אני פוצח בשיחה. "תגיד", אני שואל, "אתה עושה גם חתונות ובריתות? לא, כי בלוויות אתה לא משהו". העריק לא עונה. איזה אידיוט, אני חושב לעצמי, להסגיר את עצמך בכלא כדי לנסות להתאבד? הרי בשביל פרופיל נפשי מספיק להגיד שאתה רוצה להיות רקדן.

בכניסה לבית החולים מחכה לנו הפתעה בדמות 13 מחבריו הטובים ביותר. הם מפרידים אותנו זה מזה, ואחד מהם מוציא סכין ואומר לי שמוטב לי לשחרר את החבר שלו מכל שלושת האזיקים ומהר. במה שכיניתי אז נחישות והיום אני מכנה טמטום, אני מסרב לשחרר אותו. אני גם לא שולף אקדח או כל כלי נשק אחר, כי בכלא אסור להסתובב עם נשק מחשש שהכלואים יחטפו אותו. אז אני הולך על דיבורים. בקורס קצינים לימדו אותי שבמצבי לחץ צריך הרבה קור רוח, אבל מי שמשרת בכלא מגלה שלפעמים קור רוח לא מספיק, ואז עוברים לאדישות. במקרה הזה אני פשוט עומד שם כשסכין קרובה לבטן שלי, וחופר לערס שקרים בזמן שאני שולח את החובש להזעיק עזרה.

בניגוד לוויכוח ממוצע, שבו אתה מנצח אם אתה נשמע חכם יותר, פה המשחק הוא על מי דפוק יותר. "וואלה, דווקא בא לי סכין בבטן", אני אומר לו בחיוך מזלזל. "רק אם אתה יכול, תספר שחייכתי כשזה קרה. חוץ מזה תגיד לי, אחרי שתדקור אותי תהיה גיבור מלחמה בשכונה? יתלו שלטים שלך בקיוסק? תענוד סיכה בצורת סכין עם כנפיים ותשיג את כל הבנות? הרי אם הייתי מפחד שתדקור אותי כבר הייתי משחרר אותו, ושנינו רואים שזה לא קורה. אם אני אשחרר אותו אני אצטרך להתמודד עם מפקד הכלא, וממנו אני באמת פוחד". השרירים של הערס מתכווצים מעצבים, ואני רואה בעיניים שלו שהוא מת לדקור אותי, אבל חושב שזה בטח ישמח אותי.

בינתיים מגיעה העזרה: נגד מהכלא שגדל עם החבר'ה האלה באותה שכונה. מדהים לראות איזה כבוד הם רוחשים לו. ככה זה, השוטר הכי טוב הוא עבריין לשעבר.

האירוע נגמר בעריק עם יד קרועה ותפורה כמו ג'ינס של נערה מתבגרת, שוטר צבאי צעיר עם מכנסיים ספוגים פיפי, שוטר צבאי ותיק שצוחק על שלולית הדם השנייה שהוא מנקה באותו שבוע אבל בתכלס סובל מטראומה, וחיילים בני זונות שהשאירו למפקד שלהם קבב אחד בחצי פיתה.

4. הזמיר

ערב אחד מחכים לי במשרד המודיעין כדי להתחיל לצפות בדי.וי.די של "אוז". אני נכנס בשביל הפרוטוקול לספירות לילה בתאים של פלוגה ב', ושואל אם יש בעיות שלא עוברות את הלילה. כלוא דרוזי מצביע ואומר שיש לו בעיה אישית דחופה. אני עונה לו שזה קורה לכולם ושפשוט יחליף תחתונים וישתה פחות לפני השינה. כולם צוחקים אבל הוא מתעקש, אז אני מוציא אותו החוצה. מחוץ לתא, מול כל סגל הפלוגה, הטמבל הזה מצהיר ש"לכלוא מתא 1 יש סכין בתיק". הסיבה שאני קורא לו טמבל נעוצה בכך שכרגע הוא חשף את זהותו כמשתף פעולה מודיעיני מול אנשים שממש לא אמורים לדעת את זה.

אני לא מכיר את יחסם של ותיקי העדה הדרוזית למוזיקה, אבל בכלא למדתי שצעיריה אוהבים לזמר. אני לוקח את הזמר הצידה, רושם את הפרטים ושולח אותו בחזרה לתא (תודה לא אומרים אצלנו. יש תגמולים אחרים). אני מבקש מרכז המודיעין שיצליב מידע עם עוד מקור, ואחרי כמה דקות מקבל תשובה שהמידע מבוסס. אנחנו מוציאים את הכלוא מתא 1 עם התיק באמצע הלילה, ואכן מוצאים את הסכין. הוא בוכה כמו שהם תמיד בוכים, ואומר שזה לא שלו כמו שהם תמיד אומרים. אנחנו זורקים אותו לבידוד, והוא צווח כמו עיזה קטנה. נרשמה הצלחה מודיעינית, עכשיו אפשר לראות את אדביסי.

למחרת אני האחראי התורן על ביקורי משפחות בכלא, תפקיד שבו אתה משמש מטרה נייחת לתסכול של הורים שרובם לא ניחנים בחיבה לשוטרים. שיחה טיפוסית עם אמא של כלוא נשמעת בערך ככה: "כן גברת, אני יודע שהבן שלך התחיל בתור קרבי ואחרי חודש עזב כי רצה סיירת... הצבא מאוד מעריך את התרומה של הבן שלך למערך הבישול... כן, אני גם... כן, אני גם יודע שזה יותר ממה שאני תורם לצבא... לא גברת, אמא שלי לא הרביצה לי כשהייתי קטן". עם המזל שלי, לכלוא שזרקנו בערב הקודם לבידוד יש ביקור. כרגיל, אני מקשיב לצרחות מההורים המתוסכלים שלו ומסתכל על הכוסיות מסביב. רק שהפעם הם צורחים דברים די הגיוניים: למה שכלוא שנשפט לשבועיים יסתכן בלהכניס סכין? אני מתחיל לחשוב שלראשונה בתולדות כלא 6, מישהו אכן הופלל לשווא.

"מניאקים, קוראים לזה נשק אישי ואז מתעצבנים כשאתה מוכר אותו" (צילום: אלעד גרשגורן)

אחרי שמסתיימים הביקורים אני מדבר עם הקמ"ן, ויחד אנחנו בודקים שוב את המקורות שסיפקו את המידע. עוד בדיקה מגלה שאחד מהם רב עם המסכן הזה על מיטה ביום שנכנס לכלא. הסיפור משנה כיוון: שני המלשינים הדרוזים עשו לנו תרגיל כדי להתנקם בהוא, שתלו את הסכין בתיק ודיווחו. אנחנו מחליטים לבדוק אם המקורות תיאמו ביניהם, ומספרים לכל אחד שהשני האשים אותו בהשתלת הסכין. בהתחלה הם אומרים שאין להם מושג על מה אנחנו מדברים. בהמשך הם מצייתים לעיקרון פשוט של הטבע האנושי: אם אתה חושב שחבר שלך מכר אותך, אתה תמכור אותו בחזרה. בסופו של דבר שניהם מאשימים בן עדה נוסף בהשתלת הסכין, וככה בעצם חושפים גם את עצמם וגם את הצלע השלישית. נדיר מאוד ששני מקורות חושפים אחד את השני, שלא לדבר על השלישי. מי שמתגלה כמקור לא זוכה בדרך כלל למחיאות כפיים, אתם יודעים, ולכן הם שומרים את זה לעצמם.

בניגוד למה שחושבים רוב הכלואים, המשת"פים לעולם לא יהיו החנונים, אלה שאתה יכול להטיח להם את זה בפרצוף; דווקא הכלואים הבעייתיים-דומיננטיים הם אלה שהופכים למקורות של הסוהרים. החנונים פשוט לא שווים כלום, כי אף אחד לא מספר להם שום דבר. המקורות הפעילים הם שחקנים מעולים, ויש להם ביצים מפלדה. ושיהיה ברור, לא רק הדרוזים משתפים פעולה: עד סוף השירות שלי נולדים לנו בכלא גם זמר רוסי, זמר מזרחי, ולהקה שלמה ששרה באמהרית.

5. האבוד

הכל מתחיל כשכלוא ממוצא אתיופי עושה בלגן באחת הפלוגות ומאיים להתאבד. אני מכניס אותו לבידוד, ובשלב מסוים הוא נכנס למקלחת, מצליח לפרק מסננת מתכת מהצנרת ומנסה להכות את השוטרים. אנחנו עולים על קסדות, מגינים, שכפ"צים ואלות - כל זה כדי שארסס אותו בגז מדמיע דרך דלת הפח.

אחרי כמה ימים, בצהרי שישי בסופ"ש שאני סוגר בבסיס, הקב"ן קובע שהוא מתחיל לאבד שפיות וצריך לאשפז אותו במחלקה הסגורה בטירה. אנחנו שמחים כשהוא יוצא עם הרכב לאשפוז, אבל מקץ שעה הבחור חוזר "בגלל בעיות בירוקרטיות". הפרוטקייק הזה, אני מתחיל לקלוט, יהיה על הראש שלי כל השבת.

אני עושה את הדבר האחראי ביותר שקצין יכול לעשות, ומעביר את טורניר הפלייסטיישן מהמגורים למועדון של הבידוד. ככה, בין משחק למשחק, אני יכול לצאת לרגע לראות מה שלומו. בהתחלה הוא מתחנן לצאת, אומר שהוא יתנהג יפה ושהוא לא מסוכן לעצמו. אחרי חמש דקות הוא דופק את הראש בקיר בעוצמה. אנחנו רצים אליו, תופסים אותו ומרגיעים אותו. אני אומר לו את המשפט הקבוע שלי לכלואים בבידוד: "הסוף תמיד טוב, ואם זה לא טוב, סימן שזה עוד לא הסוף".

הכלוא בוכה הרבה, משתולל ומקלל וממשיך לבקש לצאת, אבל הקב"ן מתעקש שהוא מסוכן לעצמו. עם הזמן הוא מפסיק לצעוק ומתחיל לדבר בשקט, שזה בדרך כלל טוב, אלא אם אתה מתחיל לדבר עם חברים דמיוניים. ככל שהזמן עובר הוא מדבר פחות בהיגיון, ולאט לאט נמחקת לו לחלוטין גם ההבעה מהפנים. אני שואל אותו שאלות כמו "איזה יום היום?", והוא תוקע מבט מזוגג בחלל החדר ועונה ברצינות תהומית, "עגבניות זה ירק". זה אפילו מצחיק לרגעים, עד שאני קולט שהבחור איבד את היכולת לתקשר. אין עם מי לדבר. אני רואה בנאדם מאבד את עצמו שעה אחרי שעה.

ביום ראשון פותרים את הבעיות הביורוקרטיות והוא מתאשפז. חזרה לשגרה.

כעבור חודשיים, בלי שום קשר למקרה ההוא, בורח כלוא אתיופי אחר מעבודות שירות בחסות הכלא. זה אחד הימים המרתקים בשירות שלי: בתפקידי כקצין אג"ם אני מנהל את חמ"ל החיפושים אחריו. מידע מודיעיני זורם חלק, מארבים מוצבים בנקודות אסטרטגיות, כולם באטרף על המטרה. אחרי כמה שעות אנחנו חושבים שהתחלנו לסגור עליו. באמצע כל החיפושים והבלגן, עם ניידות פרוסות בכל מקום, אנחנו מקבלים פתאום הודעה ממצ"ח: חייל אתיופי ירה לעצמו בראש בפיקוד דרום. שקט משתרר בחמ"ל. הפסדנו. שייעלם לאן שהוא רוצה, רק שלא ימות לנו. ואז מגיע הפקס עם התמונה של החייל, ואני מזהה את הכלוא שראיתי משתגע. רק לפני כמה ימים, ככה אני מבין, הוא השתחרר מהאשפוז הפסיכיאטרי.

החמ"ל חוזר מיד לעבודה. לאף אחד לא אכפת, המטרה שלנו בחיים. אני בהלם. נדיר שאתה יודע מה עלה בגורל החיילים האלה אחרי שהשתחררו, ופתאום זה בא לי לפנים. כעבור שעה אנחנו תופסים את הבורח. ברגע שזה קורה אני יוצא מהחמ"ל והולך לעשן לבד, שלא יראו אותי בוכה.

בסרטים, אחרי שמישהו משתגע יש שתי אופציות: או שהוא מתנשק בסוף הוליוודי שנחשב לגרוע, או שהוא מת בסוף הוליוודי שנחשב לאיכותי. בחיים הוא פשוט מת, והפרצוף חסר ההבעה שלו מלווה אותך הביתה ברכבת כמה חודשים. ג'ורג' ברנרד שואו אמר פעם שהחיים לא מפסיקים להיות מצחיקים כשאנשים מתים, כמו שהם לא מפסיקים להיות רציניים כשאנשים צוחקים. מצחיק.