שתף קטע נבחר
צילום: ויז'ואל/פוטוס

העיניים שלו אמרו: "תיקחי אותי"

אמא שלו נפטרה ואז אבא שלו התחיל לשתות. י' סבל מהזנחה ומרעב, עד שמצא את משפחת האומנה שלו. "שום דבר אחר שעשינו בחיים לא מתקרב למה שעשינו כשלקחנו אלינו ילד שאין לו", מספרת האם האומנת

הרחוב היה מקום מגוריו. היה לו בית, אבל בבית שלו לא תמיד היה מזון ולא היה מי שיבקש ממנו לחזור אליו מהרחוב. לא היתה אמא. היה אבא. לפעמים.

  

י' סבל מהזנחה חמורה. הוא אהב לקפוץ ממקומות גבוהים ולזנק ממקום למקום. לא היה באזור מבוגר שיזהיר אותו. בגיל 10 הוא כבר היה שורד אמיתי. הוא שרד, אבל שילם מחיר על ההזנחה.

 

 

"הוא הגיע אלינו ילד סגור, מבוהל", מספרת נ', אמו האומנת. "בפעם הראשונה שפגשנו אותו, העיניים שלו אמרו 'תיקחי אותי'. זה היה כשהגיע אלינו לסוף-שבוע מהמשפחתון בו שהה. הכנו לכבודו ארוחה חגיגית וכל המשפחה ישבה וחיכתה, אבל הוא בחר לבסוף לאכול בננות מתוך סלסילה מלאה שעמדה בצד לאט לאט ובאין רואה. היה לו קשה עם האווירה המשפחתית המלוכדת ששררה סביב השולחן".

 

נ' ומשפחתה התנדבו לארח את י' בסופי שבוע וכך הפכו למשפחה המארחת שלו. "בפעם הראשונה, ביום ראשון, כשהיינו צריכים לשלוח אותו במונית בחזרה למשפחתון בו שהה", היא נזכרת. "בכיתי נורא. לא הצלחתי להתגבר על המחשבה שאני לא יודעת לאן בדיוק הוא נוסע, היכן יניח את הראש בלילה, שלא ידעתי לאיזה מקום בדיוק אני שולחת אותו".

 

הילדים של כולנו:

 

כשהיה י' בן 3, הגיע אביו לארץ ממזרח אירופה על מנת לעבוד ולשלוח כסף הביתה. זמן קצר לאחר מכן נפטרה אמו ואביו הביא אותו לארץ. נראה כי הטרגדיה שעבר, קשיי הפרנסה וההתאקלמות בארץ החדשה, דחפו אותו לזרועות האלכוהול ובהדרגה הפך אביו לאלכוהוליסט. י' עבר ממסגרת אחת לשנייה, חווה הזנחה וסבל מרעב.

 

בפעם הראשונה שנ' ובעלה קנו לו טרנינג חדש הוא אמר: "אני רוצה שתצלמו אותי". אולי חשש שמדובר במחווה חד פעמית ורצה לשמר את הזיכרון הנעים הזה, שאומר כל כך הרבה דברים: עכשיו יש לי, דואגים לי, לא יהיה לי קר, אני שייך.

 


 

"בכל יום שישי היינו מחכים לבואו. עשינו כל מה שיכולנו על מנת ליצור קשר עוטף ולנסות לשלב אותו במשפחה ובחברת הילדים שבסביבה. גילינו ילד מדהים", אומרת נ'. כשהיה בן 12 נסגר המשפחתון בו שהה י'. המשפחה שהיתה עד כה משפחה מארחת, התנדבה לתת לו בית קבוע והפכה למשפחתו האומנת.

  

"להכין סנדביצ'ים לילד כזה", מספרת נ'. "זו תחושה אחרת לגמרי. הסנדביץ' הוא אותו סנדביץ' כמובן, אבל קשה להסביר את התחושה השונה הזו". אולי זו התחושה שיוצרת הנתינה המזוככת ביותר – הנתינה למי שאין לו באמת. "מספיק לי", אומרת נ'. "שהוא יחייך חיוך של ילד שטוב לו, שילך לישון והשינה שלו תהיה שקטה. השאיפה היחידה שלי היא שיהיה מאושר. כשהילדים שלי היו הולכים לבית הספר, הייתי אומרת להם: 'שיהיה לך כיף'. כשהוא הולך לבית הספר אני אומרת לו 'אל תשכח להיות אדם טוב'. לא חשובה לי התעודה שלו ואם בכלל תהיה. חשוב שילמד לפתוח את המגרות הטובות של ציפור הנפש שלו".

 

הדרך עוד ארוכה

"אנחנו מקבלים ילד וחושבים: או.קי. עכשיו נפתור את הבעיות אחת אחת", משתפת נ' בתהליך. "נעזור לו בשיעורים, נלמד אותו לסדר את החדר, נלביש אותו, נעטוף אותו בפסיכולוג ותוך שבועיים-שלושה הוא יישר קו עם הילדים שלנו. ואז הוא לומד להתקלח בשעות המקובלות במשפחה ואתה אומר 'יופי. הצלחנו!' אבל אחר כך אתה מבין שהדרך עוד ארוכה. הנתינה הכי גדולה לא תצליח לגשר על שנים של ריק. הרבה יותר קשה לתקן דברים שנשברו מאשר לבנות מחדש".

 

בין י' לארבעת הילדים הביולוגיים של בני הזוג התפתחו יחסים בריאים של אחים. "יום אחד חזרתי הביתה ושמעתי רעש של טלוויזיה מלמעלה. עליתי לחדר וראיתי שם מחזה שגרם לי הנאה גדולה: במיטה שלי ושל בעלי ישנו זה לצד זה שלושה ילדים: שניים מילדינו הביולוגיים וי', שהשתלב שם בטבעיות".

 

"התרומה לילדים שלנו בהבאת ילד אומנה הביתה, חשובה לנו מאוד", אומרת נ'. "זה משהו שלא מלמדים בשום בית ספר. זהו שיעור חשוב של להסתכל על הסביבה ולא רק על עצמך. שום דבר אחר שעשינו בחיים לא מתקרב למה שעשינו כשלקחנו אלינו ילד שאין לו".

 

כיום י' בן 13.5. הוא חבר טוב ובשונה מילדים אחרים אינו חי בתוך גבולות של גיל שנקבעות לרוב על ידי המסגרות החינוכיות. הוא בוחר להיות חבר של בוגרים ממנו שמאמצים אותו כבן טיפוחם. הוא אלוף בתיקונים – אוסף גרוטאות ומכשירי חשמל מקולקלים, מתקן ומשפץ. "אם יש איזו תקלה בבית ואנחנו מזמינים טכנאי, לרוב אנחנו מבטלים כי הוא כבר תיקן". את האהבה שלו לקפיצות תרגם לספורט אתגרי. יש לו אופני פעלולים שבנה לעצמו והוא מצויד בהם ובחיוך הכובש שלו הוא מפרלטט בהצלחה רבה עם הבנות כיאה לגילו.

 

"כשאנחנו יושבים כולנו מסביב לשולחן בארוחת שישי", מסכמת נ', "אני מרגישה שלהיות משפחה אומנת, זה נרות השבת של החילוניים". ולנו לא נותר אלא להגיד אמן.

 

הסיפור באדיבות עמותת האומנה "מכון סאמיט ".

 

 

  • מעוניינים גם אתם לעזור לילדים ולהפוך למשפחת אומנה או למשפחה מארחת? חתמו כאן על הטופס המקוון.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים