רגיעה עם חמאס ולחילופין שיחות עם אש"ף לא מותירות ברירה אלא לקבוע: רצף טריטוריאלי פלסטיני הוא מרשם בטוח לערעור ביטחון ישראל, כלכלתה ויציבותה, ועליה לעשות כל שניתן כדי למנוע רצף טרוריסטי כזה. איוולת תהיה להוציא את המרחב הכפרי בגדה מריבונות ישראלית, איוולת שהמצעד אליה נובע מאימוץ הרטוריקה הפלסטינית-ערבית, האנטי ציונית ואנטי ישראלית מצד אחד, והתנערות ממשלת ישראל מחובתה לשמור על חיי אזרחיה מצד שני.
כיוון שאין ביטחון שמדינה פלסטינית בגדה לא תהפוך עם השנים למדינת טרור, על ישראל לשמור ממערב לירדן על מקסימום שטח המקנה ביטחון ומינימום תושבים שאינם יהודים, כדי להבטיח שישראל תישאר מדינה יהודית. שמירה על מקסימום שטח תמנע הקמת "מתחם חיזבאללה" על כל גבעה, ותאפשר שליטה על הערים שמהן נצא.
רצף טריטוריאלי פלסטיני בגדה טומן בחובו סכנה בשל כמה סיבות.
הוא יעמיד בסכנה גדולה את ישראל, שכן יצרני הרקטות מצפון הגדה יוכלו להוביל בקלות את תוצרתם לשימוש נגד נמל התעופה בן גוריון, וערים כמו פתח תקווה וכפר סבא, ואפילו הכור בדימונה יימצאו בטווח הרקטות. בעתיד הנראה לעין לא יקום ככל הנראה שלטון פלסטיני שבאמת יילחם בטרור הקסאמים, גם אם נחזור לקו הירוק. הפסקות אש ינוצלו על ידי הפלסטינים להתחמשות, לאימונים ולהכנת הסיבוב הבא.
בנוסף, לאחר השלמת הגדר, הפלסטינים יחפרו תחתיה מנהרות ויבקעו בה פרצות באמצעות חומרי נפץ כדי להעביר דרכן מחבלים אל ערי ישראל, כפי שהם פוגעים בגדר סביב רצועת עזה.
העברת המרחב הכפרי לידי הפלסטינים תרחיק את צה"ל מהערים הפלסטיניות, וכל פעולה נגד מוקדי טרור בערים אלו תחייב תנועה בשטח עוין, תבטל את מרכיב ההפתעה החיוני להצלחת פעולות, ותעמיד את צה"ל בפני חובה להתמודד עם מכשולים, חפירות, מיקוש, מטענים ומארבים בדרך אל היעד.
אקוויפר ההר, החיוני למשק המים הישראלי, מצוי ברובו תחת השטח הכפרי בגדה. העברת שטח זה לריבונות פלסטינית תיצור בעיית מים חמורה במישור החוף, ובפרט אם יעברו אליו עשרות אלפי מפונים.
רצף טריטוריאלי פלסטיני בגב ההר ינתק את בקעת הירדן מישראל, ויחשוף את ישראל לסכנות ממזרח. המצב בעיראק ובאיראן אינו מאפשר לנו לפסול התפתחות סכנות חמורות מכיוון זה. שמירת המרחב הכפרי, ובעיקר גב ההר בין ראמאללה ושכם, בידינו תאפשר לשמור גם על בקעת הירדן מחוברת לישראל באמצעותו.
שמירה על המרחב הכפרי תקטין באופן משמעותי את מספר ההתנחלויות שיפונו, תגדיל את הסיכוי לפינוי בהסכמה, תקטין את ההוצאה הכספית על פיצויים ובנייה מחדש, ותצמצם למינימום גם ההשלכות הקשות על החברה בישראל שחווינו אותן בעת הפינוי מגוש קטיף.
בשל כל אלו חובה על ישראל לקטוע את הרצף הטריטוריאלי של הגדה באמצעות קביעה חד צדדית של הריבונות הישראלית על גב ההר, בעיקר במרחב שבין רמאללה ושכם, ובכלל זה היישובים עפרה, שילה, עלי, יצהר, איתמר ומרחב מעלה אפרים. כתוצאה מכך תחולק הגדה למספר "אמירויות" פלסטיניות נפרדות: שכם, ג'נין, רמאללה, טול-כרם, קלקיליה, בית לחם וחברון. רצועת עזה נפרדת ממילא, ונראה שגם הפרדה פוליטית בינה ובין יו"ש עומדת להתרחש.
לכל עייפי הנפש בקרבנו יש להזכיר שגודל השטח חסר חשיבות לקיום מדינה מסודרת: מונקו, ליכטנשטיין, סן מרינו, לוקסמבורג ואנדורה הן מדינות קטנות מאוד, אך אוכלוסיותיהן אינן סובלות מקלסטרופוביה והחיים בהן טובים מאוד. לעומתן, מדינות כמו אלג'יריה, לוב, סעודיה ואפגניסטן הן ענקיות בשטחן הרצוף אך איכות החיים בהן קרובה לזו שבגיהנום. לא השטח מבטיח איכות חיים, אלא אופי ניהולם.
עד עתה הוכיחו הפלסטינים שהם יכולים לעשות בעיקר את המוות, לנו ולעצמם, ובשביל זה הם לא צריכים שטח כפרי. עד עתה הם לא הצליחו להוכיח שהם מסוגלים לנהל מערכת פוליטית מסודרת, שוחרת שלום, שזנחה את הטרור, ועד שיוכיחו זאת על ישראל לשמור בידיה כמה שיותר נכסי קרקע כדי להגן על עצמה ועל אזרחיה. ממשלת ישראל חייבת לאזרחיה ביטחון, יותר משהיא חייבת לפלסטינים רצף טריטוריאלי.
המאפיינים החברתיים של עזה והגדה שונים למדי, והקשר הסוציולוגי בין עזה, חברון ושכם אינו חזק יותר מהקשר בין דמשק, עמאן ובגדד.
אלא שיש משוכה נוספת שעל ישראל לעבור, והיא משוכת בג"ץ. עיצוב גבולות מדינה הוא מעשה בעל משמעות מדינית ולא משפטית, וחיוני שבג"ץ - ששיקוליו אינם מדיניים - יחדל מלנהל את מדיניות יחסי ישראל עם שכניה ואויביה.
מבחינת הדמוגרפיה, המרחב הכפרי בגדה מהווה מטלה קטנה יחסית לגודל השטח שיתווסף למדינה בעקבות סיפוחו אליה, ולכן כמעט ולא קיים צורך לצאת מהמרחב הכפרי משיקולי דמוגרפיה, המוצדקים במה שנוגע לערים. ישראל תוכל להציע לתושבי המרחב הכפרי לבחור בין אזרחות ותושבות, כמו שיש לתושבי מזרח ירושלים.
השארת המרחב הכפרי בידי ישראל תקנה לה קלפי מיקוח ליום שבו אולי תקום מנהיגות פלסטינית מציאותית ואחראית, המחויבת לרווחת תושביה יותר משהיא מחויבת להשמיד את ישראל, ושניתן יהיה לשבת עמה אל שולחן מו"מ. על מה תדבר ישראל אחרי שתיסוג ל"אצבעות"? על גוש עציון? על אריאל? או שמא על ירושלים?
יש שיזהירו כי הפלסטינים לא יסכימו. אך נשאלת השאלה, האם לסיפוח גוש אריאל וגוש עציון הם כן יסכימו? ול"כיבוש" יפו, חיפה ועכו החמאס הסכים?
ד"ר מרדכי קידר מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת, אוניברסיטת בר-אילן.
