האליטות נדרשות שוב למבחן דרעי

במקביל ל"תרגיל המסריח" ב-1991, בו חברו שמעון פרס, חיים רמון ואריה דרעי להפיל את ממשלת שמיר, תפס תאוצה מהלך לסילוק דרעי, המנהיג העממי האותנטי, הבולט והמוכשר ביותר שקם בישראל מאז היווסדה. האיום שחשה האליטה האשכנזית-ליברלית מול צבירת הכוח המטאורית של ש"ס בהנהגתו הסוחפת, היה בלתי נסבל.

סופו של דבר: דרעי הורשע בשתי פרשיות: "הפרטית" - קבלת שוחד; "הציבורית" – שעסקה בהעברת הקצבות ממשרד הפנים למוסדות דת, בו זוכה מארבעה אישומים והורשע באחד: הקצבה – חוקית כשלעצמה – של כסף לישיבה בניהול אחיו.

כה קשה ומכוערת הייתה ההסתה נגד דרעי, עד שבפסק הדין במחוזי בעניין "הפרטי" נרמז בין השיטין כאילו הייתה לו יד בתאונת הדרכים בברוקלין שקטלה את אסתר ורדרבר. "ההגיון": מאחר שדרעי טען שגב' ורדרבר ובעלה (שנפטר קודם לכן), הוריה המאמצים של רעייתו היתומה, היו מקור עקרי לכספי רכישת דירתם שנטען כי מומנה בשוחד, הרי עדיף ונוח היה לו שלא זכתה להעיד, שכן "ברור" היה לשופטים שעדותה תזים את טענותיו.

תקצר כאן היריעה לנתח מדוע לדעת רבים וטובים הרשעות דרעי שווא הן, וכי יש בסיס משפטי של ממש לזעקה העממית של חסידיו - "הוא זכאי". נזכיר: נדחתה בקשתו למשפט חוזר שעה שהתגלה שעד המדינה שמולביץ – שכונה במחוזי "צוק איתן" – שיקר במפגיע בעדותו בנוגע להסתבכותו במרמה בשוויץ. דומה כי די ברמזים על אפשרות מעורבותו במות המנוחה ורדרבר, כדי להבהיר כמה פרועה הייתה ההסתה נגדו, כמה מורעלת הייתה האווירה כלפיו, וכמה קלוש היה סיכוי שיזכה למשפט צדק.

דרעי קיבל באצילות ומתוך דבקות באמונתו בבוראו את הדין, ריצה את מאסרו ומאז סיומו מצוי ב"גלות" פוליטית. זו הולכת ומסתיימת. יצלח או יכשל ניסיונו לחזור דווקא עתה לחיים הפוליטיים, גלוי וברור שבתום תקופת הצינון בחוק, דרעי שוב ישוב.

אפשרות זו מעבירה מגזרים בחברה הישראלית על דעתם. מיד כשהביע דרעי את רצונו להתמודד על ראשות עיריית ירושלים התעוררה מקהלת הישראלים הנאורים ופצחה בזמר אחיד: "עבריין מורשע, עבריין מורשע", משל מדובר בלחש רב עוצמה כנגד שוב של נסיך האופל. מבחינתם העובדה שתקופת הצינון שבחוק עומדת לחלוף, אינה מעלה או מורידה. לשיטתם דרעי מושחת לעד ופסול לתמיד.

התגובות הללו חושפות את העובדה שלא שככו כלל ועיקר הלכי הרוח שהביאו לדמוניציה של דרעי עד שהיה "הגיוני" בעיני חלקים בחברה ובציבוריות הישראלית שהיתה לו יד ב"חיסול" אדם.

כשבגין ניצח ב-1977, קבע בן-אהרון, מזכ"ל ההסתדרות האגדי, בפסקנות שקיפלה בתוכה את מלוא האתוס המפא"ניקי של 'אתה לשלטון בחרתנו', ש"העם טעה". אותה אדנות אליטיסטית, שלא היתה מוכנה לכבד את תוצאת ההליך הדמוקרטי, חיה ובועטת. יסודה בתחושה המקננת בחלקים "הנאורים" - מטעם עצמם - בחברה הישראלית, אלה שמצד-אחד מאדירים את בית המשפט העליון ומצד-שני מגמדים את המערכת הפוליטית-ציבורית, ולפיה הדמוקרטיה הישראלית לא באמת נועדה גם לדרעי ולבוחריו, והכוח שאלה זוכים לו הוא "טעות" שיש לתקן בדרכים שונות.

"דרעי", האיש והתדמית, וחזרתו אשם או זכאי לזירה פוליטית, מהווים אבן בוחן: האם אנו דמוקרטיה פלורליסטית שמנסה למצוא נוסחת דו קיום אמיתית בין חלקיה השונים כל כך? האם הציונות האשכנזית-ליברלית יכולה ומוכנה לקבל, להכיל ולשתף את החרדיות הספרדית? או שמא עדיין שלטת כאן אליטה שמבקשת לדכא, להרחיק ולמדר את מי שאינו לטעמה? הסיבוב הראשון הסתיים בניצחון אליטה זו: דרעי הודח באכזריות ונשלח לכלא. כיצד יסתיים הסיבוב השני?