אחמדינג'אד מאמין שישראל קרובה להתמוטטות כתוצאה מהמכות שמנחיתה עליה המוקאוומה, וכתוצאה מהמשבר הערכי והמנהיגותי החריף. לכן אין צורך להסתבך בהרפתקה גרעינית - צריך רק להתאזר בסבלנות"
35 שנה אחרי המלחמה ההיא, ההנהגה הצבאית והביטחונית שלנו לא שאננה או מכורה לשקט - אבל לא השכילה עדיין לגבש אסטרטגיה מנצחת ל"מוקאוומה" האיסלאמית. מה בכל זאת אפשר לעשות? חשבון נפש ביטחוני - כתבה ראשונה בסדרה
פורסם:
06.10.08, 10:08
מצבה הביטחוני של מדינת ישראל לקראת יום הכיפורים תשס"ט מניח לכאורה את הדעת. באופק, אמנם, הולכת ומתפתחת חשרת עננים - איום חמור, שלא היה כמוהו על העורף הישראלי. אבל בכל קווי העימות ובשטחים שוררת כעת רגיעה יחסית. המתיחות המלחמתית, ששררה לפני שנה בזמן הזה אחרי הפצצת המתקן הגרעיני בסוריה, התפוגגה במידה רבה. למעט כוונת חיזבאללה לנקום על חיסול רב המחבלים עימאד מורנייה, אין כעת ניצוץ שעלול להצית בטווח המיידי התלקחות בקנה מידה גדול.
מה שמעודד יותר הוא שמצב זה אינו גורם למערכת הביטחון הישראלית לשגות באשליות. קברניטי הביטחון, כמו האזרח הפשוט, משוכנעים שהשקט היחסי הזה לא יאריך ימים. לכן, בניגוד לשאננות וליוהרה שאפיינו את צה"ל וההנהגה הפוליטית לפני 35 שנים, ערב מלחמת יום הכיפורים, השנה מערכת הביטחון דרוכה ונמצאת בעיצומה של עשייה קדחתנית: בצה"ל עובדים במרץ על תיקון הליקויים ביכולות ובערכי הלחימה שנחשפו במלחמת לבנון השנייה; גם התעצמות הצבא ובניית כוחו להתמודדויות עתידיות מתנהלות בקצב מניח את הדעת; רוב התחומים שהשב"כ והמוסד אחראים להם מטופלים ביעילות ובמקצועיות ראויות לשבח; ואפילו הממשלה שיפרה בשנה האחרונה במשהו את תהליכי קבלת ההחלטות בתחום הביטחון. הצרה היא שכל זה - הרגיעה הזמנית שהשגנו והעשייה הביטחונית המרשימה - עדיין אינן ערובה לכך שמדינת ישראל יודעת ויכולה להתמודד עם האיום האסטרטגי ההולך ומתעצם על קיומה.
צליחת תעלת סואץ במלחמת יום כיפור (צילום: דובר צה"ל)
מה שחסר לנו כיום הוא אסטרטגיה מנצחת. כזו שתאפשר לנו להתמודד בהצלחה עם אסטרטגיית ה"התשה עד חורבן", שבאמצעותה מנסים איראן, סוריה וגורמי האיסלאם הרדיקלי לפורר את כושר העמידה של מדינת ישראל ובסופו של תהליך להביא למחיקתה מהמפה. חיזבאללה, שהפעיל אסטרטגיה זו במידה רבה של הצלחה במלחמת לבנון השנייה, העניק לה את שמה: "מוקאוומה" ("התנגדות" בערבית). בגרסתה הנוכחית מזהה ה"מוקאוומה" שלוש נקודות תורפה בישראל: העורף האזרחי, רגישות הציבור בישראל לאבדות בנפש בקרב אזרחים ובאותה מידה - ואפילו יותר - בקרב חיילי צה"ל; ורגישותם של הקברניטים הפוליטיים לדעת הקהל הבינלאומית, ללחציהן של המשפחות השכולות, משפחות השבויים והתקשורת.
ה"מוקאוומה" גם מביאה בחשבון את היתרונות היחסיים שיש לצה"ל בעוצמת אש אווירית מדויקת, ביכולת התמרון וההלם של כוחות היבשה ובמודיעין מדויק. כתוצאה מכך שיכלל הציר האיסלאמי הרדיקלי את אסטרטגיית המוקאוומה וביסס אותה על האמצעים והעקרונות, המאפשרים למפעיליה להלום בעוצמה בנקודות התורפה הישראליות תוך מזעור או שלילת היתרונות הצבאיים הישראליים: טילים ורקטות קרקע-קרקע, המשוגרים בעשרות ובמאות אתרים קשים לזיהוי ומתוך ריכוזי אוכלוסייה לא-לוחמת לעבר העורף הישראלי, בעיקר במטרה לשבש את שגרת החיים והכלכלה ולהכניס את האוכלוסייה למצב של חרדה ממושכת - וכן לשבש את יכולתו של צה"ל לגייס מילואים ולהפעיל את מטוסיו; מערכות נשק נגד מטוסים ארוכות טווח, ובמידה מסוימת חסינות מפני שיבוש, מתוצרת רוסיה (חיזבאללה עושה כעת מאמץ ניכר קבל מכ"מים וטילי נ"מ מאיראן וסוריה, ולפי דווחים בלבנון, נראה שהוא מכין בחשאי מערך נ"מ משלו על ראשי ההרים בלבנון. אפילו חמאס בעזה מנסה להצטייד בטילי כתף ובמקלעים כבדים); טילי נ"ט חדישים בכמויות עצומות, במטרה לזנב בשריון הישראלי עד שהאבדות הכבדות יביאו את דעת הקהל בארץ ללחוץ על הממשלה לעצור את ה"תמרון".
בדרך להנחתה בליטני (צילום: אביר סולטן, דובר צה"ל )
שימור יכולות השיגור לאורך זמן הוא ההישג העיקרי שהמוקאוומה שואפת אליו. שיטות הפעולה העיקריות הן: שיגורים, התבצרות ולחימה מתוך ריכוזי אוכלוסיה לא-לוחמת, כדי לשלול מצה"ל את היכולת למנוע את ירי הרקטות או להגיב עליו, בין השאר - באמצעות גיוס התקשורת הבינלאומית; הימנעות מעימות ישיר וקרוב עם חיילי צה"ל, תוך הסתתרות וחמיקה מתמדת; מערך של ביצורים תת-קרקעיים, מנהרות ומטענים, שימנע מכוחות צה"ל להתקדם במהירות; הסבת אבדות בנפש ונזקים מורליים לכוחות צה"ל ולעורף האזרחי, בין השאר באמצעות פיגועי התאבדות, פיגועי ירי ובעיקר חטיפות; יצירת איום על צה"ל שאם יפעל בצורה נחרצת בגזרה אחת - למשל עזה - ידאגו האיראנים שגם גזרות אחרות - לבנון למשל - יתלקחו.
ביום של הפצצה
כל זה לא אמור להביא את ישראל לכניעה בפעם אחת, אלא להתיש אותה פעם אחר פעם, סיבוב אחרי סיבוב, עד שתקרוס מעצמה. לנשק הגרעיני האיראני תפקיד חשוב באסטרטגיה זו. רוב המומחים מאוחדים אמנם בדעה, שגם כאשר לאיראן יהיה נשק גרעיני היא תהסס לתקוף בו את ישראל, מחשש למכת הגמול הישראלית והאמריקנית ומתגובת הקהילה הבינלאומית. מלבד זאת, לפחות לפי שעה, די ברור שהאייטוללות ואפילו אחמדינג'אד מאמינים שישראל קרובה להתמוטטות ולהיעלמות כתוצאה מהמכות שמנחיתה עליה המוקאוומה, וכתוצאה מהמשבר הערכי והמנהיגותי החריף שהיא נקלעה אליו ללא מוצא. לכן אין צורך להסתבך בהרפתקה גרעינית - צריך רק להתאזר בסבלנות.
אבל גם ללא השימוש - אם וכאשר יימצא בידי איראן נשק גרעיני, ייהנו ארגוני המוקוואמה וסוריה מחופש פעולה גדול עוד יותר להפעיל את האסטרטגיה שלהם. ישראל תהיה מוגבלת ביכולתה להגיב, מה שעוד יעצים את תחושת חוסר האונים והחרדה בקרב אזרחיה. שלא לדבר על הסכנה שתישקף לישראל מתפוצת נשק גרעיני למדינות נוספות במזרח התיכון.
את האסטרטגיה הזו לא עיצב מתכנן איסלאמי גאוני. היא צמחה מתוך
ניסוי וטעייה מאז שנות השבעים: הקטיושות והחדירות מלבנון ולאחר מכן הלחימה ברצועת הביטחון; הטילים במלחמת המפרץ הראשונה; האינתיפאדות; והשכלול האחרון - מלחמת לבנון השנייה. מה שמפליא הוא שאחרי כל-כך הרבה שנים של התמודדות עם המוקאוומה, לא הצליחו צה"ל, זרועות הביטחון האחרות וההנהגה הפוליטית בישראל לגבש אסטרטגיה ומערכת אמצעים, שיאפשרו לנצח. קיימות במערכת הביטחון ובמערכת הפוליטית מספר אסכולות, שכל אחת מהן מאמינה שיש בידה התמהיל הנכון של אמצעים מדיניים, שיטות פעולה צבאיות ואמצעי לחימה, אשר יאפשרו למדינת ישראל להרתיע את המוקאוומה, ואם תיכשל ההרתעה - להכריעה בלי לשלם במרחץ דמים בקרב כוחותינו ומבלי להיות מבודדים בזירה הבינלאומית.
בכתבות הבאות נכיר כמה מהפתרונות המוצעים אצלנו, כמו גם את ההתלבטויות והמחלוקות, המתנהלות סביבם הרחק ככל האפשר מעין הציבור.
