חיים משוגעים

אין מיתוסים אהובים יותר ברוקנרול מסיפורי החורבן של אלה שעפו גבוה ונשרפו מהר - מהנדריקס, מוריסון וג'ופלין ועד לקורט קוביין. לצד אלה משגשג התת-ז'אנר של המשתגעים והמסתגרים, שמתחיל בסיד בארט מפינק פלויד ונגמר במייקל ג'קסון מנוורלנד: אלה שההצלחה, הכסף, והחיים בצד המהיר מדי סובבו להם את הקופסה באופן חמור ובלתי הפיך. בראיין ווילסון, המוח העיקרי שמאחורי הביץ' בויז, הוא אחד השמות הבולטים ברשימה הזאת. בסיפור הארוך והמפותל שלו יש הכל: רקע משפחתי קשה, כישרון עצום שהוליד מוזיקה נפלאה, הצלחה מטאורית, יצירת מופת שלא הושלמה, הרבה מאוד סמים - והתמוטטות מפוארת שאחריה נפילה לתהומות של דיכאון.

במונחים של גיק רוק ממוצע מדובר בחומר לא מקורי במיוחד, אבל גם לא רע. אלא שבסיפור של ווילסון יש טוויסט נדיר: בניגוד לרוב הכישרונות אבודים, הוא חזר. למעשה, העשור האחרון הוא הפורה ביותר שידע מאז שנות ה-60. ודווקא זה מהווה בעיה. לא לווילסון עצמו, כמובן - כנראה שסבבה לו - אלא לנו: במקום הסיפור הקלאסי על הגאון המפוספס שאיבד את זה, קיבלנו בנאדם שחי, מופיע ויוצר מוזיקה חדשה שאפשר לשפוט אותה לטוב או לרע. וזה עלול להיות עסק די מבלבל, כמו שמוכיח That Lucky Old Sun, האלבום החדש של ווילסון שיצא בחודש שעבר. עוד נגיע לבעייתיות המאוד מסוימת שלו, אבל קודם הבה נכיר מעט את האיש, את פועלו ואת מפלתו.

סקס, סמים ולא זוכר מה היה הדבר השלישי

הסיפור של ווילסון לא היה יוצא יותר קלישאת רוק אם היה כותב אותו תסריטאי של VH1. ב-1962 הוא היה בסך הכל בחורצ'יק בן 20, אבל כבר הספיק להפוך את הביץ' בויז - שאותה הקים בסלון של ההורים עם שני אחיו, בן דודם וחבר משותף - ללהקה הגדולה ביותר באמריקה. בארבע השנים הבאות הצליחו הביץ' בויז לספק שרשרת של להיטי פס-ייצור קלילים על גלישה ומכוניות, שלוו בהרמוניות קוליות מושלמות. מאחורי החזות הכל-אמריקאית המתקתקה הזאת עמד אמנם סיפור משפחתי אפל של ילדות טראומטית בצילו של אב אלים, אבל אז לא דיברו על דברים כאלה; בטח לא בזמן שהקופות מצלצלות והסטיפות מרשרשות.

בהשפעת הביטלס, ווילסון פיתח בהמשך הדרך את הנוסחה הבסיסית שלו והקליט שתי יצירות מופת על-זמניות: האלבום "פט סאונדז" והסינגל "גוד וייבריישנז". במקביל הוא התנסה במרחיבי תודעה למיניהם - בהתחלה מריחואנה, ואחר כך גם אל.אס.די ודאונרים ואפרים שונים. ב-1965 הוא כבר ריחף כעפיפון, מה שהביא אותו לשיאים יצירתיים - את California Girls, המיצוי המושלם של נוסחת הביץ' בויז המקורית, הוא כתב במהלך טריפ האל.אס.די הראשון שלו - אבל גם שיחרר לו כמה קפיצים.

"איפה הפטמות במגזין הזה?" (צילום: רויטרס)

במצב השברירי הזה ווילסון ניגש לעבוד על "סמייל", האלבום הבא של הביץ' בויז והיצירה הגדולה והשאפתנית ביותר שלו עד אז. במבט מפוכח לאחור, זה היה פרויקט אבוד מראש שלא היה לו סיכוי לענות על הציפיות הבלתי אפשריות שתלו בו. אבל בזמן אמת, כשווילסון היה בשיא כוחו והכל נראה אפשרי, היה די קשה לראות את זה. "אין ספק שנמכור מיליון חתיכות עד ינואר 1967", נכתב במודעה ששלחה קפיטול רקורדס לחנויות התקליטים בסוף 1966. חברת התקליטים היתה כל כך בטוחה בלחמנייה החמה שנאפית במטבח של ווילסון, שהיא אפילו הדפיסה מראש עשרות אלפי עטיפות לאלבום שטרם הושלם. אבל ינואר 67' עבר, וכלום לא קרה.

מהרגע הראשון, "סמייל" היה גרנדיוזי מדי: עוד לפני שמישהו ידע מה זה "אלבום קונספט", ווילסון ושותפו לכתיבת הטקסטים ואן דייק פארקס תכננו מקבילה מוזיקלית לאפוס האמריקאי הגדול. המילים היו מסע מניו אינגלנד להוואי בעקבות החלוצים האמריקאים, דרך תחנות שונות לאורך ההיסטוריה והתרבות של ארה"ב. הצד המוזיקלי היה פאזל פסיכדלי, מלאכת מחשבת של הרכבת ערוצים עם עשרות תפקידי כלים קטנים, שכבות על שכבות של הרמוניות, ושכלול נוסף של טכניקות החיתוך וההדבקה ששימשו את ווילסון ביצירת "גוד וייבריישנז".

סביב הקלטות "סמייל" צמחו אגדות רבות שמכולן משתקף ווילסון כסוג של גאון מחורפן. הוא ציווה להציב מתחת לפסנתר שלו ארגז חול, כדי שיוכל לנגן יחף ו"להרגיש את הים"; הוא הקים אוהל אינדיאני באמצע האולפן, רק בשביל שיהיה לו מקום לשאכטות; הוא הכריח את כל הנגנים לזחול על הרצפה ולהשמיע קולות של חיות, ללעוס גזר תוך כדי הקלטה ולחבוש קסדות כבאים; ויום אחד הוא החליט שהמקום הטוב ביותר להקלטות הוא דווקא קרקעית של בריכה ריקה. אלה אנקדוטות חביבות, אבל הן יכולות להתפרש גם כשיגיונות סטנדרטיים של אדם יצירתי ומעט מסטול, ובכל מקרה הן מספרות רק חלק קטן מהסיפור: הכוחות שעמדו להחריב את "סמייל" ואת ווילסון היו עמוקים וחזקים הרבה יותר.

ראשית היתה התחרות העזה עם הביטלס. ווילסון, שהונע באותה תקופה על ידי אמביציה מטורפת להתעלות על לנון ומקרטני, רצה להקדים אותם ביצירת אלבום הפופ המושלם. שנית היתה קפיטול: חברת התקליטים של הביץ' בויז התחילה לאבד סבלנות אחרי שחלפו עוד ועוד דד-ליינים שהציבה להשלמת האלבום, והפרויקט לא הסתיים. והיו גם חברי הלהקה האחרים, שמתחו ביקורת קשה על הכיוון שאליו משך ווילסון - רחוק מדי מנוסחת הביץ' בויז הקלאסית שהמשיכה להוכיח את עצמה בהופעות.

בין כל אלה, ווילסון פשוט איבד את זה. הוא התחיל לשמוע קולות שאמרו לו שהוא עומד למות, וברגע מסוים נתקף חרדה כי היה בטוח שהמפיק פיל ספקטור, אחד מהאלילים הגדולים שלו, מנסה לרצוח אותו. בהתקף פרנויה אחר הוא השמיד את סלילי ההקלטה של קטע בשם Fire, כי חשב שהם גרמו לסדרת שריפות שפרצו במקרה בלוס אנג'לס באותו זמן.

ערב אחד בפברואר 1967, כשהיה בדרכו לדאון טאון אל.איי בחברת ידידו האמן דייויד אנדרל, מילאו את חלל המכונית הצלילים הפסיכדליים של "שדות תות לנצח". זאת היתה הפעם הראשונה שווילסון שמע את השיר שהביטלס שיחררו באותו יום, והוא היה כל כך נסער שהוא נאלץ לעצור בצד הדרך כדי להקשיב לשיר עד סופו. אחר כך הוא פנה לאנדרל ואמר: "זהו, הם עשו את זה, עכשיו כבר מאוחר מדי". זמן קצר אחר כך, אחרי כמעט שנה של עבודה, ווילסון גנז את "סמייל".

מזל תהומים

השנים הבאות עמדו בסימן שקיעה לביץ' בויז וגם לווילסון, שבהדרגה נסוג מעבודה עם הלהקה וממגע עם העולם. אפילו שתי הבנות שנולדו לו (ב-1968 קרני וב-69' וונדי) לא הצליחו לשלוף אותו ממערבולת הדיכאון וההרס העצמי ששקע בה. בתחילת שנות ה-70 הוא כבר לא כתב שירים חדשים, וכמעט לא היה מעורב בהפקה ובהקלטות. במשך כשלוש שנים, בין 1969 ל-72', ווילסון בילה את רוב זמנו בבית, בעיקר במיטה. הוא ויתר לחלוטין על עניינים טורדניים כמו מקלחת, והתעמק בעיקר באכילה ובצריכה מסיבית של אלכוהול וסמים. אגב, בזה הוא דווקא התקדם יפה. קוקאין היה הסם החביב עליו בתחילת העשור; בסביבות 74'-75' הוא כבר היה על הרואין.

בינתיים המשיכו שאר הביץ' בויז לעבוד והקליטו אלבום חדש כמעט מדי שנה. ללא ווילסון כיוצר עיקרי תיפקד אחיו הצעיר קארל ככוח המוביל, אבל הלהקה מצאה את עצמה במבוי סתום: לימים שלפני "פט סאונדס" לא היתה דרך חזרה, ובשדה הרוק המורכב של שנות ה-70 היא התקשתה להתבלט. נוסחת הקסם של תחילת הדרך כבר לא היתה רלוונטית, נוסחה חדשה לא נוצרה, והביץ' בויז נראו פתאום כמו הדבר הכי מיושן בעולם. רוב המוזיקה החדשה שהפיקו בשלב הזה היתה בינונית, שלא לומר הזויה.

ב-1983, אחרי שכל זה נמשך הרבה יותר מדי זמן, משפחת ווילסון גייסה פסיכולוג בשם יוג'ין לנדי כדי שיעמיד את בראיין שוב על רגליו. לנדי נודע בשיטות הטיפול הלא שגרתיות שלו, שכללו השגחה צמודה של 24 שעות ביממה ושליטה מוחלטת בכל היבט של חיי המטופל. לזכותו ייאמר שווילסון באמת הצליח להיגמל מסמים בשיטה הזאת - בשנים שטופל בידי לנדי הוא שב לפעילות יומיומית די נורמלית ואפילו הקליט אלבום סולו ראשון (בהפקתו של לנדי, ששימש גם כמנהל האישי שלו). אבל לטיפול הזה היה גם מחיר לא קל. ווילסון אמנם כבר לא היה מכור לסמים, אבל הוא היה תלוי לחלוטין בלנדי - שלטענת המשפחה שטף לו את המוח, ניצל אותו וגנב ממנו כסף. רק ב-1991, אחרי מאבק משפטי ממושך, לנדי איבד גם את הלקוח המפורסם שלו וגם את הרישיון שלו.

פליימוביל, ההשראה (צילום: אימג' בנק/ GettyImages)

סוף הסיפור עם לנדי היה סימן לכך שהשנים הרעות של ווילסון עמדו להסתיים. עזרה לזה העובדה שהוא התחתן בשנית: אשתו הראשונה, מרילין, התגרשה ממנו ב-1979 אחרי שהגיע למשקל של 150 ק"ג והוציא אלפי דולרים בחודש על סמים ואלכוהול. ב-1995 הוא נישא למלינדה, שבמידה רבה הקימה אותו על הרגליים ודחפה אותו לחזור לאורח חיים יצירתי ופעיל. חוץ ממנה, מה שבטח עזר לו לחזור מהנשייה זה שבמהלך הניינטיז גילו הרבה אנשים מחדש את הביץ' בויז ואת "פט סאונדז": האלבום שכבר כמעט נשכח התחיל פתאום לצוץ בכל מיני רשימות "100 האלבומים הגדולים". בתחילת העשור הנוכחי, בעידודה הנמרץ של מלינדה, ווילסון התחיל להופיע שוב עם החומרים של "פט סאונדז", והצלחת הטור ההוא עודדה אותו לגשת שוב גם ל"סמייל". ב-2004, בשיתוף פעולה מחודש עם ואן דייק פארקס ובעזרת להקת ההופעות הנוכחית שלו, השלים סופסוף את האלבום שצילו רדף אותו כמעט 40 שנה.

עיתונות המוזיקה יצאה מגדרה כשנודע על הכוונה של ווילסון לסיים סופסוף את "סמייל", ולא חסכה במילים כדי לשבח אותו כשיצא. אבל אם נדמה לכם שהגענו לאפילוג האופטימי של הסיפור, תתכוננו להפתעה - כי הנה באה השורה התחתונה והמעט מרירה בסיפורנו.

שלושה חודשים לפני "סמייל" הוציא ווילסון אלבום חדש בשם Gettin' in Over My Head, שלמרות הופעות אורח של מקרטני, אריק קלפטון ואלטון ג'ון התקבל באדישות במקרה הטוב ובהתבאסות במקרה הרע. כדי לסבר את העין, הציון הממוצע שקיבל "סמייל" המחודש ב-Metacritic - אתר האינטרנט שאוסף ומשקלל ביקורות מעיתונים ברחבי העולם - היה 97. האלבום השני, זה שכלל חומרים עכשוויים של ווילסון, הסתפק בציון משוקלל של 55. ומה לגבי That Lucky Old Sun, האלבום החדש? הוא מסתפק ב-70. איך שלא מסובבים את זה, יוצא שווילסון של היום מפסיד בנוקאאוט לעצמו של פעם. וזאת הטרגדיה הגדולה שלו.

אם דילן היה מתחרפן

השנים הקשות שדדו מווילסון את הדבר היחיד שרצה באמת: אימפקט אמיתי על עולם הפופ. כן, יש לו את "פט סאונדז" ואת "סמייל" המשוחזר, אבל ככלל, התוצרת הנוכחית שלו מעניינת הרבה פחות. כיוצר עכשווי, ווילסון הבוגר והמפויס לא מתקרב לשיאים של אז. גם לא באלבום החדש, שמנסה בכל דרך אפשרית להוכיח שהנה, דווקא כן.

מדובר בלי ספק באלבום השלם ביותר של חומר חדש שווילסון הקליט זה שנים. הפעם הקונספט הוא "יום בלוס אנג'לס", אבל למרות ניחוחות הגעגוע לקליפורניה האידיאלית כפי שהיא משתקפת מאותם שירי גלישה מוקדמים של הביץ' בויז - ולמרות ואן דייק פארקס, שותפו הוותיק של ווילסון מימי "סמייל" ששוב גויס לכתיבת הטקסטים - משהו באלבום הזה פשוט לא עובד.

אולי זה באשמת הניסיון לרכב על משברי העבר כדי למכור את ווילסון המודרני והמעט כבוי - ניסיון שנעשה בוטה ומפורש יותר בשנים האחרונות - אבל כמעט שאי אפשר לגשת לאלבום חדש שלו במנותק מאגדת החורבן והגאולה שהיא סיפור חייו, ומכאן שאי אפשר להקשיב לווילסון של היום בלי לערוך השוואות בינו לבין הגאון המוטרף שהסתובב עם השם שלו בסיקסטיז. זאת לא השוואה הוגנת במיוחד, אבל ככה זה. כשווילסון עצמו שותל כל כך הרבה רפרנסים לעברו בתוך האלבום החדש, קשה לעמוד בפיתוי: "ביזבזתי הרבה שנים", הוא אומר ב-Oxygen to the Brain; בשיר אחר, Goin’ Home, הוא מתייחס ישירות להתמוטטות המפורסמת ההיא אחרי גניזת "סמייל": "בגיל 25 כיביתי את האורות/ כי לא יכולתי לשאת עוד את הזוהר בעיני העייפות".

חלוצי רוק אחרים שכיבו את האורות בגיל 25 לא ייאלצו אף פעם לעמוד בהשוואה האכזרית הזאת לשיאים שבהם נגעו כאנשים צעירים. אחרים, שדווקא שרדו, מתנהלים כבר שנים במתכונת מוכרת ולא מאוד מעניינת של אלבום חדש ולא מאוד מרגש פעם בכמה שנים, והופעות מצליחות שמתבססות על הלהיטים המוכרים מהעבר. ובראיין ווילסון? הוא לא ממש מתאים לאף אחת מהקבוצות האלה.

"באסה, בסוף איציק קלה לא מופיע" (צילום: אימג' בנק/ GettyImages)

אם הקריירה של ווילסון היתה נמשכת באופן רציף, כנראה שהיום הוא היה חבר של כבוד בליגה המנומנמת של דילן, מקרטני, יאנג וחבריהם. ההבדל בינו לבינם הוא שלכל אחד מהווטרנים האלה היתה תקופה מוצלחת שבה הוא היה רלוונטי ומשפיע - משפיע באמת על תרבות הפופ החיה במצעדים, בדיאלוג אמיתי עם קהל צעיר, לא בתוך הגטו הסגור של "הרוק הקלאסי" - ולכן יש להם היום קטלוג של אלבומים מהשנים הטובות, שבזכותו העבודות הנוכחיות והבינוניות שלהם זוכות להנחה שמקבל מי שכבר עשה את שלו. ווילסון, שבילה את השנים הטובות במיטה בחברת המבורגרים ואבקות, דילג על שלב צבירת הרקורד ונחת ישר במצב הצבירה של אייקון נוסטלגי. וכשחושבים על זה, הבסיס שלו מאוד צנום: כמה להיטי גלישה קדומים, אלבום אחד ושיר אחד.

כל דבר שווילסון עושה היום, בגיל 66, מושווה אוטומטית לשיאים שבהם נגע כאדם צעיר. אבל אתם יודעים מה מצחיק? נדמה לי שגם אם לא היה מתמוטט, שוקע, נעלם וחוזר אחרי שאף אחד כבר לא האמין שזה יקרה - זה בדיוק המקום שבו היינו מוצאים אותו. ההבדל, כאמור, טמון רק בגודל ההנחה שהוא היה מקבל מאיתנו. הנה, תראו את מקרטני.