סיפור על אהבה ואוטובוסים
פרסום ראשון של הסיפור הזוכה בתחרות לכתיבת סיפורים לצעירים עם מוגבלויות קוגניטיביות בגילאי 15 ומעלה
יום ראשון בבוקר: נטע נוסעת באוטובוס בפעם הראשונה בלי מדריכה
נטע התעוררה מוקדם בבוקר. כל הבנות בדירה עדיין ישנו. היא ידעה שהן ישנות, כי היא שמעה את לילי, חברה שלה לחדר, נוחרת. לילי תמיד קמה ראשונה. אבל הבוקר לילי עדיין נחרה: פְּחְררר... פְּחְרררר. ככה לילי נוחרת כשהיא ישנה עמוק. דקה לפני שלילי מתעוררת הנחירה שלה משתנה ל: חְרְחְרְחְרְצְ'קצ'ְק... אז נטע יודעת שכבר רבע לשבע והגיע הזמן לקום ולהתארגן לעבודה. אוף, קשה לקום ולהתארגן לעבודה, אבל מוכרחים. צריך להתמודד. אין מה לעשות. ככה לילי אומרת.
הבוקר נטע התעוררה לפני לילי. היא הייתה נרגשת. נטע תיסע הבוקר באוטובוס לבדה לעבודה. רותם, המדריכה האהובה שלה, רותם-נשמה, כבר לימדה את נטע הכול על איך נותנים את ה"חופשי – חודשי" לנהג, ולא אומרים לו כלום חוץ מ"תודה", ועל איך יושבים צפוף כדי לתת לעוד אנשים לשבת. אוף – נטע שונאת לשבת צפוף.
עד היום נטע נסעה בהסעה שבאה כל בוקר בשבע וחצי לדירה. שלום הנהג היה צופר כמו משוגע, אפילו שנטע הייתה מחכה לו כל בוקר מתחת לעץ, כדי שלא יירד עליה גשם, אם פתאום ישתגעו השמיים וגשם יתחיל לרדת. שלום היה שוכח כל בוקר שנטע מחכה לו מתחת לעץ וצופר חזק, אפילו יותר גרוע מהנחירות של לילי. יהודית השכנה היתה משתגעת מהצפירות שלו וצועקת עליו כל בוקר מהחלון של הסלון שלה שיסתום כבר. שלום היה שואל את יהודית כל בוקר מה הבעיות שלה בכלל. וככה נהייה בלגן-מטוגן ברחוב, רק כי נטע צריכה להגיע לעבודה.
אבל כשנטע הייתה אומרת בוקר טוב לשלום ועולה על ההסעה, היו נגמרות כל הבעיות בעולם. שלום יכול היה סוף-סוף לטוס בכביש ולשאול נהגים שהוא לא מכיר מה הבעיות שלהם בכלל. אבל זו הייתה כבר בעיה אחרת. זה בלגן-מטוגן ששלום עושה, וזו כבר לא בעיה של נטע.
אבל עכשיו כל זה נגמר. כי אתמול היה התשעה-עשר בינואר, שזה בחודש של ט"ו בשבט. נטע הייתה אתמול בת עשרים ואחת. עשו לה מסיבת יום הולדת משגעת בדירה. רותם-המדריכה-נשמה ניגנה בגיטרה: ערב של שושנים...זמר של אהבה... אימא של נטע הכינה את עוגת השוקולד המפורסמת שלה, מפורסמת בכל המשפחה. אבא של נטע הביא לה דיסק של שירי אהבה מהסרטים, ואחותה הקטנה של נטע איפרה אותה ועשתה לה קוקו מתוח-מתוח. כולם זללו ושרו עד אחת-עשרה בלילה.
יוֹ, היה קשה לקום למחרת לעבודה. כולן בדירה היו עייפות. נהייה בלגן-מטוגן. אבל אין מה לעשות. מוכרחים לקום לעבודה, צריך להתמודד. ככה לילי אומרת. צודקת.
רותם אמרה לנטע שעכשיו, כשנטע בת עשרים ואחת ויום, מרגלית מהעירייה סגרה את התיק של הנסיעות של נטע, וחאלס. אין הסעה, אין שלום הנהג ואין בָּטִיח. ראש העיר לא מוכן שבְּנות עשרים ואחת ייסעו להן כמו גיברת-מלכה באוטו של שלום. אין הסעה וזהו. מה לעשות, צריך להתמודד.
עכשיו השעון הראה כבר שבע וחצי. והבוקר היה שקט מתחת לחלון של הדירה. שלום הנהג כבר לא צפר לנטע כמו משוגע, יהודית השכנה כבר לא צרחה מהחלון על שלום שיסתום כבר, ושלום כבר לא היה שם לשאול את יהודית מה הבעיות שלה בכלל. אם שלום טס עכשיו בכביש אחֵר ושואל מה הבעיות של נהגים שהוא לא מכיר – נהגים זרים, זו כבר לא הבעיה של נטע. נטע עצמאית. היא בת עשרים ואחת, והיום היא תיסע לעבודה באוטובוס לבדה.
יום ראשון אחר-הצהריים: נטע מדברת עם אימא בטלפון
אחר-הצהריים, אחרי שנטע גמרה את תורנות הניקיון שלה, היא הייתה ממש עייפה. נטע התיישבה על הפּוּף הורוד. בּווווּם, היא צנחה על הפוף. זה כיף, אבל אוף, הפוף יכול להתפוצץ ככה. אוף, פוף יכול לעוף – שרה נטע. היא קמה והתיישבה שוב. עכשיו זה בום קטן. לא נורא. הכול בסדר פוף. היא לחצה על הספרה 2 בפלאפון לחיצה ארוכה-ארוכה, כי זה המספר של אימא. עכשיו נטע רוצה את אימא, זה מה שהיא רוצה.
"הלו", אמרה אימא.
"הלו", אמרה נטע.
"נֶטוּש, נֶטוּצ'קה, נָטוּשה-פָּפּוּשה", אמרה אימא.
"אימוּש", אמרה נטע, "אִמוּשָשָא".
אחרי שנטע ואימא גמרו להתפנק עם מילים של אהבה, נטע אמרה: "יש לי הפתעה ענקית. נסעתי היום לבד באוטובוס לעבודה".
"לבד?", נבהלה אימא. "איך? למה לא התקשרת אליי? ומה יהיה אם תתבלבלי? לא תתבלבלי? תבטיחי לי שלא תתבלבלי ושלא תדברי עם זרים, את שומעת?! את יודעת מה זה זרים?"
"לא" אמרה נטע רק כדי להתפנק. היא יודעת טוב מאוד מה זה זרים. רותם-נשמה הסבירה לה שזרים זה אנשים שלא מכירים ואסוּררררר לדבר איתם, כי הם יכולים להיות רמאים-שקרנים-גנבים-מחבלים. אימא'לה. אבל נטע רוצה שגם אימא תסביר לה, כי היא עדיין קצת פוחדת.
נטע אמרה: "אימא'לה".
"מה, בּוּבּה'לה?", שאלה אימא.
"כלום, אימא".
אימא אמרה: "זרים זה אנשים שלא מכירים, והם יכולים להיות רמאים-שקרנים-גנבים-מחבלים. נכון שזרים הם לפעמים אנשים נחמדים, אבל אנחנו לא מכירים אותם, ואנחנו לא יודעים מי נחמד ומי רמאי-גנב, אז לכן, לא מדברים בשום אופן עם זרים באוטובוס. וחשוב גם שלא תירדמי באוטובוס ותפספסי את התחנה, ואל תשכחי לקחת איתך תמיד את הפלאפון כדי שתוכלי להתקשר אליי או לרותם אם תצטרכי, ותשבי צפוף כדי שיהיה מקום לעוד אנשים. אוי. אני מנדנדת עכשיו. אני יודעת. נכון, נטע, שאני שוב מנדנדת?"
"לא, אימא, זה בסדר", אמרה נטע.
אימא לפעמים רגישה מדי ונטע מנסה שלא לפגוע בה.
"לא, לא. אני יודעת כשאני מנדנדת. ועכשיו אני עושה את זה", אמרה אימא. "אני רוצה שתדעי, נטע, שאני סומכת עלייך. אני יודעת שאת אחראית ושאת מקשיבה גם להוראות שאת מקבלת מהמדריכה וגם לקול הפנימי שלך, ואת יודעת בכל מצב מה הדבר הנכון לעשות. נכון נָטוּשה"? שאלה אימא.
"לא, אני לא יודעת. ומה זה בכלל קול פנימי?" נטע שואלת את אמא, אפילו שהיא יודעת טוב מאוד מה זה קול פנימי.
מגיל צעיר אימא לימדה את נטע שיש בתוֹכנוּ קול שאומר לנו מה צריך לעשות כשאנחנו מבולבלים. צריך רק להתאמץ קצת ולהקשיב לו. אבל עכשיו, נטע לא רוצה להתאמץ ולחשוב על זה. זה קשה מדי בשבילה.
"אוּף, אימא, אני רוצה לחזור ולנסוע שוב בהסעה של שלום לעבודה. קשה לי לזכור כל מה שאסור ומה שמותר, ואני קצת פוחדת".
"אין מה לעשות", אומרת אימא. "צריך להתמודד. הצלחת היום – תצליחי גם מחר. כולם פוחדים ועושים. מי אוהב את אימא?"
"נָטוּשה-פָּפּוּשה", אומרת נטע את שמות החיבה שאימא קוראת לה, ורוצה לבכות. נטע פוחדת לנסוע באוטובוס לבד. היא פוחדת שתעשה טעות ותדבר עם זרים, ואז יהיה אוי ואבוי לנו.
"לילה טוב, אני מוכרחה לסגור עכשיו", אמרה אימא, "יש לי עבודה עד השמיים ואני גם צריכה לעשות טלפונים לכמה נודניקים שהשאירו לי הודעות, ואני אפילו לא יודעת מי הם. תשמרי על עצמך טוב-טוב".
נטע רצתה להגיד לאימא שתיזהר ושלא תתקשר לאף נודניק שהשאיר לה הודעה, כי הם נקראים זרים, והם יכולים להיות גנבים-רמאים-נודניקים, אבל אימא כבר סגרה את הפלאפון.
"לילה טוב", אמרה נטע לפלאפון ונתנה לו נשיקה.
וזה היה לגמרי בסדר לתת לו נשיקה, כי הפלאפון של נטע לא זר לה. הוא שלה כבר יותר משנה.
יום ראשון בלילה: נטע חולמת
בלילה נטע חלמה חלום: נטע נוסעת בחלום באוטובוס בקו תשע-עשרה לעבודה. היא מסתכלת על השעון ורואה שהשעה בדיוק שבע וחצי. השעון הוא שעון חדש, שאימא של נטע קנתה לה ליום- ההולדת, כדי שתדע כל הזמן מה השעה, עכשיו כשהיא עצמאית. אימא חוששת שחס-וחלילה יהיה שבע וחצי או שמונה או שלוש, ונטע לא תדע. אנשים עצמאיים יודעים כל הזמן מה השעה. אז בחלום, נטע ישבה באוטובוס בספסל מול הדלת האחורית, שיהיה לה קל לרדת בתחנה שלה, והיא נדחפה טוב-טוב לחלון, צפוף-צפוף, כדי שיהיה מקום לעוד מישהו לשבת, כי רותם- המדריכה-נשמה אומרת שצריך להתחשב.
ובחלום, האוטובוס עצר בתחנה ליד הקניון ואז פתאום נהייתה מוסיקה של סרט אהבה עם כינור וחליל. ובהליכה איטית, כמו שרואים לפעמים בסרטים, עלה לאוטובוס בחור חתיך-נסיך-נשמה עם מכנסי ג'ינס וחולצה עם צווארון כתום, והוא היה דומה שתי טיפות מים לשחקן מהסרט של מוצאי-שבת בטלוויזיה, זה שהבנות בדירה ראו באמת, לא בחלום. הן ראו את הסרט יחד עם רותם-המדריכה-נשמה. ובסרט, לא בחלום, השחקן נתקל בבחורה שחקנית וכל הספרים שלה התפזרו על הרצפה והוא התכופף לעזור לה להרים אותם וגם היא התכופפה והעיניים שלהם נפגשו ונהייתה מוסיקה של אהבה עם כינור וחליל, ונטע הרגישה צמרמורת בכל הגוף וקראה: הוֹפָּה! וכל הבנות בדירה וגם רותם-נשמה ענו לה: הוֹפָּה – נִינַהנָיינָיי.
רק לילי אמרה: "שקט, תירגעו. זה רק סרט. הוא רק שחקן, ובכלל, הוא בחור רגיל. לא בשבילנו. אין מה לעשות. צריך להתמודד."
ובחלום של נטע, הנסיך החתיך היה מאוד דומה לשחקן מהסרט. הוא הלך באוטובוס לאט-לאט, חיפש לו מקום לשבת. הוא הסתכל מסביב על כל הספסלים ואז העיניים שלו בחרו פתאום להסתכל על נטע ונהייה בהם המון אור, והוא שאל את נטע: "אפשר לשבת"? הוא שאל אותה את זה באנגלית, כמו בסרט, אבל בחלום זה היה נהדר, כי נטע פתאום הבינה אנגלית. ככה זה בחלומות. האנגלית בחלום נשמעה בדיוק כמו עברית, כך שלא הייתה לנטע שום בעיה להבין מה הנסיך אומר.
נטע לא ענתה לנסיך החתיך, כי זה היה באוטובוס והיא הייתה לבדה, והיא כבר ידעה שלא מדברים עם זרים באוטובוס, אפילו אם זה רק חלום. את זה היא למדה כבר בשיעור הראשון שרותם-נשמה לימדה אותה ב"הדרכת עצמאות".
הבחור הסתכל עליה בעיניים שלו, שפתאום נהיו כחולות-כחולות והיו בהן שתי דמעות גדולות, דמעה אחת בכל עין, והוא אמר לה באנגלית (שנשמעה כמו עברית):
"למה את לא עונה לי, נטע נסיכה-חתיכה? אני כל כך רוצה לשבת על ידך. זה החלום שלי - לשבת על ידך". עכשיו המוסיקה של הסרט נהייתה פתאום יותר חזקה ונטע לא שמעה טוב מה הוא עוד אמר. אז נטע הנמיכה בחלום את המוסיקה ושמעה אותו יותר טוב. זהו. ככה.
הנסיך פונה אל נטע באוטובוס
"את המלכה שלי, נטע", אמר לנטע הנסיך-החתיך, "בואי לגור בארמון שלי", ולא שכח להוסיף את מילת הקסם: "בבקשה". הוא המשיך ואמר: "אני ארים לך את הספרים כל פעם שהם יִפְּלו לך, וגם אם דברים אחרים יִפְּלו לך, כמו כוסות או מברשת שיניים, אני ארים לך. ואז העיניים שלנו ייפגשו ויהיה סיפור אהבה בינינו. כדאי לך. יש לי ארמון עם המון חדרים: חדר סרטים וחדר בריכה וחדר המבורגר וחדר לרותם-המדריכה-נשמה שתגור איתנו." כך אמר הנסיך והתיישב ליד נטע.
"ומה עם חדר ללילי? ומה עם חדר לאימא שלי?", שאלה נטע ומייד נבהלה, כי הבינה שהיא דיברה עם מישהו זר באוטובוס – וזה אסור. החלום הפך פתאום מחלום טוב לחלום רע, והמוסיקה של סרט האהבה נעשתה כל-כך חזקה שנטע התעוררה בבהלה.
נטע הסתכלה מסביבה וראתה את לילי שוכבת במיטה, מסתכלת על התקרה ומקשיבה בקולי-קולות לדיסק של שירי האהבה שאבא של נטע קנה לנטע ליום ההולדת. המוסיקה הרועשת הזו נכנסה לנטע לחלום.
"מה יש לך, לילי?" התפרצה עליה נטע. "את לא מתחשבת בחברות שישנות? סוף-סוף בוקר אחד אני לא מתעוררת מהנחירות שלך. אז מה זה עכשיו כל הרעש הזה? חוץ מזה, צריך לבקש רשות כשלוקחים משהו שהוא לא שלך. וגם לא מדברים עם אנשים זרים באוטובוס". נטע פרצה בבכי.
"באוטובוס?" שאלה לילי. "איזה אוטובוס בראש שלך? בסדר, סליחה. אני מורידה את המוסיקה. את צודקת. אין מה לעשות, אני לא גרה בארמון. צריך להתמודד עם זה. יאללה, בואי נקום שלא נאחר לעבודה. רוצה שאני אעשה לך שוקו חם עם שתי כפיות סוכר בלי שרותם המדריכה תראה כמה מלא סוכר שמתי לך? אה, נטע-נשמה?"
נטע קמה מהחלום מבולבלת
יום שני , רבע לשבע בבוקר: נטע מתעוררת ומתבלבלת
נטע קמה מהמיטה במצב רוח איום ונורא. היא הרגישה שעשתה משהו שאסור לעשות - היא דיברה עם נסיך זר באוטובוס. היה לה מצב רוח רע, אפילו שזה היה רק חלום ולא קרה באמת במציאות. פשוט, נטע מאוד אוהבת חלומות, והיא ממש מעדיפה חלומות טובים על חלומות מעצבנים. החלום של נטע אתמול בלילה היה טוב מאוד, עד שהיא עשתה שטויות ושאלה את הנסיך בחלום: "ומה עם חדר ללילי ולאימא שלי?" היא פשוט לא יכלה להתאפק. וכך היא הרסה לעצמה את החלום כשדיברה עם בחור זר.
חוץ מזה גם לילי קלקלה לה את החלום ואת הבוקר. במקום לשמוע את ה- פחררר... פחרררר, ובמיוחד את ה-חְרְחְרְחְרְצְ'קצְ'ק, שזה הנחירות של לילי ממש לפני שהיא מתעוררת, במקום זה נטע התעוררה ממוסיקה של סרט אהבה שלילי שמעה בקולי קולות. סרט אהבה על הבוקר? אוף. חוץ מזה, נטע התרגלה לנחירות הבוקר של לילי וזה היה חסר לה הבוקר, והיא עצבנית ואין ברירה, צריך להתארגן.
נטע שתתה את השוקו שלילי הכינה לה ואמרה לרותם-המדריכה-נשמה: "אני פוחדת לנסוע לבד באוטובוס. היה לי חלום איום ונורא, שפגשתי את הנסיך שלי והוא היה יפה והוא אמר לי שאני המלכה שלו. אני פוחדת שזה יקרה באמת".
"זה חלום איום ונורא"?, שאלה רותם-נשמה. "אלוהים, תשלח לי חלומות כאלה תיכף ומייד. למה אני תמיד חולמת חלומות משעממים? נטע'לֵה, תקראי לי לחלום שלך בפעם הבאה שאת חולמת חלומות כאלה, אני אבוא".
"כן, אבל", אמרה נטע. היא כבר הייתה ממש מבולבלת.
"יאללה", אמרה רותם. "תגמרי את השוקו מהר שלא תפסידי את האוטובוס של שבע וחצי ותאחרי לעבודה. על הנסיכים שלנו נדבר בערב".
יום שני, שבע וחצי בבוקר: נטע שוב נוסעת לבד באוטובוס
היום התחיל ממש גרוע והמשיך גרוע. כשנטע עלתה לאוטובוס היא אמרה "בוקר טוב" לנהג כשהושיטה לו את ה"חופשי-חודשי-ינואר" שלה. והיא זכרה טוב מאוד, טוב מאוד היא זכרה, שרותם-נשמה לא אמרה כלום על להגיד "בוקר טוב" לנהג, אלא דיברה רק על להגיד "תודה" כשהוא מסתכל על ה"חופשי-חודשי" שלה. אוף. איזה בלגן-מטוגן. נטע התיישבה בבום עצבני על הספסל, ולא ישבה צפוף כך שיהיה לעוד מישהו מקום לשבת, אלא ישבה רגל פה, רגל שם, כמו מי שממש לא אכפת לו כלום מאף אחד. אין מה לעשות. נטע עצבנית הבוקר. שכל האנשים באוטובוס יתחשבו ויתמודדו היום. למה רק נטע צריכה כל הזמן להתמודד?
נטע עולה לאוטובוס ונותנת לנהג את הכרטיס
עכשיו הייתה נטע צריכה לזכור את כל הסימנים איפה לרדת. האוטובוס נוסע בכביש שמתעקל ומתעקם עד שהוא מגיע לכיכר גדולה. בכיכר הגדולה נטע לא צריכה לרדת מהאוטובוס. היא פשוט ממשיכה לה לנסוע עד שהאוטובוס מגיע למרכז מסחרי עם בנק וקופת חולים. גם שם נטע לא צריכה לרדת. היא ממשיכה באוטובוס ישר-ישר ואז כשהיא רואה גדר אדומה עם שיח של שושנים לבנות, זה בדיוק הזמן שנטע צריכה לצלצל בפעמון ולהתכונן לרדת בתחנה הבאה, כי זו התחנה שליד העבודה של נטע. נטע עושה עבודה חשובה: היא עוזרת למחזר ניירות ובקבוקים. נטע והחברים שלה לעבודה לוקחים ניירות משומשים ובקבוקים ישנים, הם מנקים אותם, והופכים אותם למוצרים חדשים שאפשר להשתמש בהם שוב. וכל זה, כדי שלא תהייה יותר מדי אשפה וכדי לעזור לכדור-הארץ שלנו שלא יתלכלך ויהפוך לכדור-ארץ גרוע, חס וחלילה. כי אז החיים של בני-האדם וגם של החיות יהיו בלגן-מטוגן אחד גדול, איום ונורא. זהו. נטע אוהבת לעזור איפה שהיא רק יכולה.
כשהאוטובוס הגיע למרכז המסחרי, אישה זקנה עלתה לאוטובוס והתיישבה בספסל שלפני נטע ומייד שאלה בקולי קולות: "מישהו אולי יודע איפה 'המרכז למִחזור'?". אף אחד באוטובוס לא ענה לה. גם לא הנהג. אולי, כי הם לא שמעו אותה, או אולי כי הנהג וגם אף אחד מהנוסעים לא ידעו איפה "המרכז למִחזור",או אולי אף אחד לא ענה לאישה, כי כולם פחדו לדבר עם אישה זרה.
אבל נטע ידעה איפה "המרכז למִחזור". היא אולי הייתה היחידה באוטובוס שידעה. היא הרי עובדת שם. אבל גם נטע לא ענתה לאישה. אחרי כל הבלגן שנטע עשתה לעצמה בחלום של אתמול בלילה, היא לא הולכת לדבר שוב עם זרים באוטובוס, גם אם הם בכלל לא נראים כמו נסיכים חתיכים.
אחרי שהאישה הזקנה שאלה פעמיים בקולי-קולות : "איפה 'המרכז למִחזור', מישהו יודע?", ואחרי שאף אחד שוב לא ענה, האישה התחילה להתלונן בקולי-קולות: "מה אני אעשה? מושיק יתעצבן נורא. הבטחתי לו לבוא לבקר אותו בעבודה. איזו צרה צרורה". נטע לא ידעה מה זה "צרה צרורה", אבל זה נשמע לא טוב.
נטע ראתה שהאישה הזקנה עצובה ולא ידעה מה לעשות: לדבר עם האישה הזקנה שהיא זרה, ולהגיד לה באיזו תחנה לרדת וכך נטע תעזור לה? או שאולי כדאי שנטע תעשה בדיוק, אבל בדיוק, מה שאמרו לה: לא לדבר עם זרים באוטובוס. נטע רצתה להתקשר לרותם המדריכה, או ללילי, או לאימא ולהתייעץ מה לעשות, אבל חששה שהאישה הזקנה תשמע אותה מדברת בטלפון ואז זה יהיה ממש לא נעים.
לפעמים, כשנטע לבדה, היא אוהבת להתייעץ עם עצמה על עניינים חשובים בקול רם. אבל עכשיו, כשנטע הייתה באוטובוס, והייתה צריכה להחליט מהר מאוד מה לעשות, היא התייעצה עם עצמה בלי שהשפתיים שלה יזוזו, כי זה ממש לא נעים לדבר עם עצמך באוטובוס. את זה אמרה לה רותם ב"הדרכת עצמאות". נטע חשבה, בלי להזיז את השפתיים, על החלום שחלמה, ועל מה שרותם המדריכה אמרה לה ב"הדרכת עצמאות", ועל שיחת הטלפון עם אימא, ועל האישה הזקנה. ואז, פתאום, נטע ידעה בדיוק מה היא צריכה לעשות. היא פשוט ידעה מה הדבר הנכון לעשות, כי קול חזק בתוכה אמר לה את התשובה הנכונה. הי, קול פנימי. מה שלומך ותודה רבה.
נטע והקול הפנימי באוטובוס
נטע אמרה בקול רם: "ה'מרכז למִחזור' זה בתחנה הבאה".
האישה הזקנה לא שאלה יותר שאלות וזה מזל גדול, כי נטע לא הייתה מדברת איתה יותר שום מילה. אפילו שהיא אישה זקנה, היא יכולה להיות גנבה-רמאית-מחבלת-נודניקית. נטע יודעת את זה, כי היא ראתה פעם בחדשות בטלוויזיה אישה זקנה גנבה. נטע אמרה לה איפה לרדת וזהו. האישה לא יכולה לעשות לה שום דבר רע עכשיו. אחרי שנטע אמרה לאישה איפה לרדת, היא הרגישה כאילו הניחה על הרצפה סלים כבדים שהיא סחבה. אההה, הקלה גדולה.
האישה אפילו לא הסתובבה לאחור כדי לראות מי עזר לה. היא רק בירכה את נטע: "תודה רבה. תהיי בריאה. שאלוהים ישלח לך כל טוב, בריאות ואהבה".
נטע לא ענתה לאישה. זהו. מספיק דיבורים.
אבל נטע הייתה מאושרת. כל טוב ובריאות זו ברכה נהדרת. אבל אהבה... זו ממש ברכה מצוינת. עכשיו היא כבר בת עשרים ואחת ואלוהים ישלח לה גם אהבה. רק בבקשה אלוהים, התפללה נטע בלי להזיז את השפתיים, בבקשה אל תשלח לי אהבה באוטובוסים.
כל הזכויות שמורות לורדה בן חור.
לפנייה לכתב/ת 
