יום אחרי המהומות הקשות
בעכו, כתב ל-ynet ע', תושב העיר, על ההתרחשויות שהיה עד להן, על הלילה המבעית, והפחד שנשאר. המונולוג המלא לפניכם:
"זה היה ערב יום כיפור שגרתי בעכו. שקט, אבל הרבה אנשים שצמים ובאים למפגש חברתי, וילדים על אופניים שמסתובבים ברחוב. אני עמדתי ליד בית העם, שזה כמו המתנ"ס המקומי בשיכוני המזרח, כשהתחילה המהומה הגדולה בסביבות חצות.
עימות ביום הקדוש:
לרחוב אברהם בן-שושן שעטה לפתע מכונית הונדה בצבע לבן, כשהיא נוסעת בפראות ועם מוזיקה חזקה ומחרישת אוזניים. אנשים זינקו למדרכה כדי להינצל מגלגלי המכונית. בכיכר השעון בשיכון, ההונדה ביצעה סיבוב פרסה מהיר תוך חריקת גלגלים, וכמעט ופגעה בילדה.
"אנשים היו בהיסטריה". המהומות בצאת יום כיפור (צילום: ערן יופי כהן)
באותו רגע, זה הזכיר מאוד את מקרי הדריסה בירושלים עם הטרקטורים, דווקא במקום רגוע שלא חווה בדרך כלל אירועי טרור. נהג הרכב ניסה להחנות בסמוך לבנק הפועלים בשיכון, ומיד כשיצא מהרכב באה חבורה של בני נוער יהודים שהתחילו לשבור לרכב חלונות. ובכל זאת, גם עם האבנים, זה עוד נראה יחסית שגרתי - תמיד יש את הילדים הקטנים שזורקים אבנים ביום כיפור.
אבל לאט לאט, ממש נלחצנו. הנהג הערבי נמלט לתוך בניין רב קומות. כאשר הגיע לאחת מהקומות הגבוהות (7 או 8), החל לזרוק חפצים למטה ולקלל בערבית את העוברים והשבים. תוך כ-20 דקות הגיעו עוד משהו כמו ארבע מכוניות, שנסעו גם הן בצורה מטורפת במטרה לפגוע בעוברי אורח שנמלטו.
לאחר כחצי שעה הגיע לשיכון אוטובוס עמוס בתושבים ערבים שהחלו לצעוק "אללה אכבר" ו-"איטבח אל יהוד". הם היו מצויידים באלות, גרזנים, קרשים והחלו להרוס כל רכב שחנה בצידי הכביש, עצים וגדרות של מבנים שנעקרו מהמקום.
הבית שלי היה קצת רחוק משם, אז כמו הרבה אנשים מסביבי - פשוט נכנסתי לבית של מישהו שאני לא מכיר, שנתן לנו מקלט. ממש כמו במלחמת לבנון השנייה, כיבינו את האור ונשארנו בשקט, כדי לא לעשות רעש ולבלוט. כל הזכרונות מאז חזרו בבום, ההרגשה הייתה שמחבלים מסתובבים לך ברחוב. משהו כמו 40 דקות היינו ככה, כשחלק מהאנשים בוכים וממש בהיסטריה. התושבים פחדו לצאת ולהגן על הרכוש שלהם.
מהומות בערב יום כיפור (צילום: ערן יופי כהן)
החבר'ה הערבים ערכו תהלוכה והרסו כל דבר שעומד בדרכם: שמשות נופצו, עצים שתולים נעקרו, גם גדרות פלסטיק ותמרורים. כל דבר שאפשר להרוס - הם הרסו. בסוף זה נראה ממש כמו אחרי טורנדו. חיכינו אצל אותו אדם עד ארבע וחצי-חמש, עד שהרחוב התרוקן לגמרי. רק אז יכולנו כל אחד לחזור לביתו, אבל גם אז, עם הרבה חששות.
ביום שאחרי - אנחנו מנסים להבין מה קרה. אני לא יצאתי מהבית מאז שחזרתי לפנות בוקר.לא רציתי להסתכן סתם, ואפשר גם להגיד שאני מפחד.
כל הערב התעדכנתי בלי הפסקה באינטרנט מה קורה בכל המקומות בעיר. עם החברים אנחנו כל הזמן מחליפים טלפונים ואס.אם.אסים, מאז המלחמה לא הייתה היסטריה כזו של עדכונים ואנשים שרק שאולים אם אנחנו בחיים אחרי מה שראו בטלוויזיה.
כרגע אני מבין שהמשפטרה חסמה כניסות ויצרה למעשה חיץ בעיר. בתור תושב עכו, כולי תקווה שהדברים היו חד פעמיים ונוכל להמשיך לשמור על הדו-קיום, ועל ההתפתחות בעיר בשנים האחרונות".
