כל שונא ערבים הוא טרומפלדור

היהודים במדינת ישראל מהווים 81% מהאוכלוסייה; הם שולטים ישירות או באמצעות ממשלת העם היהודי על 93% מהקרקעות; שולטים בצבא, במשטרה, בשב"כ, בשב"ס, במוסד, באמ"ן, בממשלה, במשרדי הממשלה, בתחבורה, במזון, במים, במשאבים (ולאחרונה בכמה ממדינות האיזור); הם שקובעים את החוקים במדינה, מה מותר ומה אסור, מנכסים לעצמם את כל מושכות הכוח והשלטון; הם אדוני המקום, דה-פקטו ודה-יורה.

אבל בכל פעם שכמה ערבים מפוצצים כמה שמשות וכלי רכב, מיד מאמץ היהודי הכל יכול שוב את מנטליות הקורבן האולטמטיבי, חוזר להיסטוריה (המכאיבה) שלו, ודולה את מושג הקורבנוּת התורן. הפעם זה היה "פוגרום", לפניו שלט במקצת "ליל הבדולח", ואחריו אולי יבוא "טיהור". כנראה שבעימות המקומי הבא בין ערבים ליהודים, אנחנו הערבים נמצא את עצמנו מנהלי "מחנות ריכוז" בגליל. בכמה גיחוך אפשר להלעיט אנשים (שהם ששים שילעיטו אותם) - זאת השאלה.

כניסתו של ערבי בליל הכיפור לשכונה מעורבת (עם רוב יהודי) במכוניתו גררה מהומות אלימות שגלשו אל מעבר ל"קטטות השנתיות הסטנדרטיות" בעכו. כולם חכמים עכשיו: שומעים על עכו, הכותרות זועקות, הראש היהודי דן בסופרמרקט ובתור לרופא במה שצריך לעשות עם הישמעאלים האלה, ורק תושבי עכו הערבים יכולים לספר לכם על הבתים הערביים שהותקפו בשנים האחרונות; על כלי הרכב שהוצתו; למנות את מספר ההתקפות שהיו על ערבים, ולספר על האחוז המצחיק מהתקציב העירוני המופנה לעיר העתיקה וגם על מבצעי החיסול והמכירה שמתקיימים לנכסים ולמבנים ערביים בתוכה.

ליהודי שימשיך להתעניין בעכו מרגע זה, נציע להציץ במכרזים בעמודים האחרונים בעיתונים. הוא יביט וימצא מציאה של בית "אותנטי" על הים במחיר מבצע. יפו קודם, עכשיו עכו. תחי הציונות המתחדשת על חופי הים התיכון הנוצץ והריק מערבים.

בתוך עלבוננו וכאבנו ישבנו כאן, אך זה לא עניין אף אחד עד שיהודים הותקפו (לכמה שעות, בפעם בודדת, כתגובה על ידיעות של רצח שאירע. אין זו הצדקה לוונדליזם שליווה את ההתקוממות הזו, אך הכוונה היא לדייק). בעיני רבים זאת הייתה ההתחלה שלא קדם לה כלום ומכאן צריך להמשיך בדם ובאש. לרגע הפך אביגדור ליברמן, נביא הטרנספר וההעברות הכספיות הנחקרות, למושיע הלאומי: רק הוא ידע לטפל בהם, רק הוא מבין אותם. באווירת הפאשיזם והשנאה ששטפה את המקום אני לא יודע אם זו מחמאה או קללה שיהודי "מבין" ערבים.

האווירה השוררת פה מזכירה את הזעם שהתפרץ פתאום בארץ אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה: הם צועקים "מוות ליהודים!" זה היה בסדר ש"מוות לערבים" הפך להמנון הלא רשמי של מדינת ישראל הדמוקרטית, אבל הערבושים מעיזים להשיב מלחמה?

כל אלימות או ברוטאליות היא מגונה גם כתגובה, אך אנחנו בשלב שבו כבר מעדיפים להיות מגונים (בעיני המיינסטרים וכלי התקשורת שלו) מאשר לראות את חיינו נהרסים אל מול עינינו, כי היהודים יוצאי מדינות ערב ויוצאי התנחלויות לא מצליחים להתגבר על שנאת הערבים שלהם. שילכו לטיפול.

"אל יתפלא איש אם יהודים בכל מקום בארץ ישראל יאחזו בנשק כדי להתגונן מפני ערבים בשעה שמשטרת ישראל יושבת בחיבוק ידיים"- גער-נהם ח"כ אריה אלדד, והדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לא רעשה. היה צריך לקרוא את ההצהרה הזו טוב מאוד: כמעט אין בית יהודי בישראל שאין בו נשק (צה"לי, משטרתי, "ביטחוני" או סתם מתוך הרגל); במדינה שבה כל אזרח חייל, והשאר מומחי "בטחון" פורשי המערכת, לא יחכו לאלדד שיקרא לחימוש הרוב הדומיננטי ההגמוני במדינה. וטיפש הוא לא; הוא רק רצה להזכיר ליהודים שיש להם כלי נשק בבית, ושלא יחששו להשתמש בו. השעה יפה וכולם מפמפמים בלעז ובתשוקה בוערת: הערבים עושים בנו פוגרום - קדימה לקרב!

מסעי ההרס שערבים זורעים בעימותים עם יהודים, מקורם בזרות ובניכור שיצרו מנגנוני המדינה; הזעם שנוצר צריך להיות מתועל לפרוגרמה פוליטית וחברתית, לתוכנית עבודה ומטרות, לאסטרטגיה חסרת פניות אל מול השלטון והרוב היהודי.

במקום זאת, כמה מאיתנו מכלים את זעמם על כלי רכב וחנויות של מי שאנחנו תופסים אותם כמייצגים המיידיים של השלטון המדכא והמפלה. זה אמנם מוציא קיטור, אך זה גם יכול להוציא אוויר מכל המאבקים הצודקים שלמענם אנו כותבים, מפגינים ומתארגנים. זה נחפז, זה יהיר, זה לא צודק כלפי הניזוקים, והכי חשוב - לא נבון.

מדאיג מאוד שהפתרון המיושם היחיד לבעיות בערים המעורבות (בניגוד לתוכניות החומש המתפוררות במגירות) הוא הבאת תלמידי ישיבות ויוצאי-התנחלויות לחזק את השכונות היהודיות. בריונות אידיאולוגית טהורה, מחשבה פאשיסטית-כוחנית שמטרתה לזרוע טרור ובהלה כדי לנקות את השכונות הערביות מהטומאה הערבית. כל זולל ערבושים הוא גיבור, כל שונא ערבים הוא טרומפלדור.

מפחיד להיות בעכו בימים אלה, ומפחיד יותר שכולם חזרו לשגרה במדינה, בזמן שמסע ההרס היהודי ממשיך במלוא עוצמתו. כשבמהלך השבת נשרפו ארבעה בתים ערביים ועד לשעות הקטנות של הלילה הייתה נצורה בביתה משפחה ערבית, מתפללת לנס. אבל נסים אינם קורים בארץ הקודש (להוציא את רצח רבין בעיני מאות אלפי משיחיים). היא ממשיכה לדמם את שנאת אדוניה. 

עלא חליחל, עיתונאי וסופר, תושב עכו