פרדוקסים של זהות

מושג הזהות הוא מושג שאנו עושים בו שימוש מגוון ביום-יום: תאומים זהים, תעודת זהות, זהות לאומית וכדומה. ואולם, לענייננו נדון במושג הזהות כפי שהוא נתפש על-ידי פילוסופים. מבחינה מטאפיזית, שני עצמים נחשבים לזהים כאשר הם חולקים בדיוק אותן תכונות - זהו עקרון זהות הבלתי נבדלים שטבע לייבניץ (Leibniz), פילוסוף בן המאות ה-17 וה-18. מכיוון שעצם חולק בדיוק אותן תכונות רק עם עצמו (שני עצמים שונים נבדלים ביניהם לפחות בתכונה אחת; זו יכולה להיות, למשל, גם מיקום שונה במרחב), הרי שמבחינה לוגית יחס הזהות הוא יחס שכל עצם מקיים עם עצמו – ועם עצמו בלבד.

מכך נובע שיחס הזהות הוא רפלקסיבי: כל עצם מקיים אותו עם עצמו; סימטרי: אם עצם א' זהה לעצם ב', אזי גם עצם ב' זהה לעצם א' (שהרי א' וב' הם למעשה אותו עצם); וטרנזיטיבי: אם עצם א' זהה לעצם ב' ועצם ב' זהה לעצם ג', אזי גם עצם א' זהה לעצם ג' (שכן שלושתם מהווים למעשה עצם אחד). ואולם, תפישה זו של זהות מעוררת בעיות אחדות בהקשרים שונים שלה, כפי שניווכח להלן.

בעיית הזהות האישית

מהו הדבר המשמר את זהותנו האישית לאורך זמן? רובנו איננו מפקפקים בכך שאנו אותו אדם שהיינו לפני יומיים, חודשיים או שנתיים, למרות השינויים המתחוללים בנו בלא הרף - אף כי דוד יום (Hume), פילוסוף בן המאה ה-18, כן פקפק בכך. יתר על כן, אנו מתייחסים לאדם מסוים כאל אותו אדם מינקות ועד שיבה, וזאת על אף השינויים הביולוגיים והפסיכולוגיים הרבים שהוא עובר. אם כן, מהו הדבר שבעטיו נרצה לומר על אדם מסוים בזמן נתון ועל אדם כלשהו בזמן אחר שהשניים הם למעשה אותו אדם?

האם הזהות היא בגוף? אבל הגוף משתנה במשך הזמן, לפעמים עד בלי הכר (לרוב באופן טבעי, אולם גם ניתוחים פלסטיים יכולים לתרום לעניין). כמו כן, לו היה אפשר לבצע "השתלת מוח", הרי שבמקרה הצורך נראה שהיינו מעדיפים להיות התורמים ולא המקבלים (ואולי אף היינו קוראים לתהליך "השתלת גוף").

אם כן - האם הזהות האישית היא במוח? אבל גם מוחו של אדם עובר שינויים רבים במהלך חייו, ומוחו של אדם בוגר שונה מאוד ממוחו של הילד הקטן שממנו צמח, הן במבנהו, הן בהרכבו (מבחינת מספר הקשרים שנוצרו בין הנוירונים), והן באופן תפקודו. מאחר שהמוחות של השניים אינם זהים (למעשה הם שונים מאוד זה מזה), מדוע שנייחס לאיבר זה את התפקיד של שימור הזהות האישית?

האם הזהות האישית היא בנפש? ואולם, אדם יכול להשתנות לבלי הכר גם פסיכולוגית. הרי אין נפשו של אדם בוגר, הכוללת בין השאר את זיכרונותיו, את תפישת העולם שלו, את תקוותיו ואת חששותיו, זהה לזו של הילד שממנו צמח (ואדם אף יכול להשתנות פסיכולוגית בתוך פרק זמן קצר, בשל אירוע מכונן בחייו).

אז אולי הזהות היא בזיכרון שיש לנו מ"עצמנו"? כלומר, יש לי זיכרונות מנפשו של הילד שממנו התפתחתי, ועל כן שנינו איננו אלא אותו אדם. כך, למשל, סבר גם ג'ון לוק (Locke), פילוסוף בן המאה ה-17. אם כך, מה נאמר על קשיש תיאורטי אשר זוכר את בחרותו, אך לא את ילדותו? האם נרצה לומר שהקשיש והבחור הצעיר הם אותו אדם, אך הקשיש והילד הם שני אנשים שונים? ואולם הבחור הצעיר כן זוכר את ילדותו, ועל כן הוא והילד הם על פי תפישה זו אותו אדם, ויוצא מכך שהזהות האישית אינה טרנזיטיבית (א' זהה לב' וב' זהה לג', אך למרות זאת א' אינו זהה לג') - תוצאה אשר אינה רצויה בכל הקשר שהוא של מושג הזהות.

בעיית הזהות האישית מקבלת פן נוסף על רקע ספרות המדע הבדיוני המוכרת לכולנו, אשר עוסקת בטלפורטציה: אדם עומד במקום המיועד לכך, ובאמצעות מכשור מיוחד הוא מאוין, כשהמידע על האופן שבו האטומים שבגופו היו מסודרים מועבר למקום אחר (לספינת חלל, למשל), ומכשור מיוחד באותו מקום משתמש במידע זה כדי להרכיב את האדם מחדש תוך שניות. טכנולוגיה כזו אמנם אינה זמינה לנו כיום (ואולי גם לא תהיה זמינה בעתיד), אבל אפשר להשתמש ברעיון כרקע לניסויים מחשבתיים: ראשית - האם האדם שהופיע במקום החדש הוא אותו אדם שאוין בנקודת המוצא? בהנחה שלא נבחין בשינויים משמעותיים בגופו ובהתנהגותו (כאב ראש שעלול ללוות את התהליך בוודאי לא ייחשב לשינוי משמעותי...), סביר להניח שנמשיך להתייחס אליו כאל אותו אדם.

כך, למשל, אם נזכה לביקור של חבר או בן-משפחה באמצעות טלפורטציה, בלא ספק נמשיך להתייחס אליו כאל אותו חבר או בן-משפחה. ומה לגבי אותו אדם עצמו? נראה שאם גם הוא עצמו לא ירגיש בשינויים משמעותיים במעבר, הרי שבוודאי תהיה לו התחושה שהוא אותו אדם שהיה לפני ביצוע הטלפורטציה.

ניסוי מחשבתי זה ממחיש את העובדה, שאיננו זקוקים לרצף של מקום וזמן לשימור הזהות האישית (בניגוד לְעמדה הגורסת שהזהות בין הקשיש לתינוק שממנו צמח מבוססת על הרצף במקום ובזמן המלווה את תהליך ההתבגרות של האדם). ואולם, לא קשה לדמיין את התסריט שלהלן: אדם, שלצורך העניין נקרא לו שְלוֹפְּצִי מוֹשוּע, עובר טלפורטציה, והמידע לגבי סידור האטומים בגופו משמש להרכבתו מחדש ובהצלחה במקום אחר. אך אז מקבל שלופצי מושוע בשורה מטרידה: בשל תקלה במכשור הטלפורטציה תהליך האיון לא צלח, ושלופצי מושוע אחר, העצמי הקודם שלו, חי וקיים, ואף חזר הביתה לאשתו.

אז מי הוא עכשיו שלופצי מושוע ה"אמיתי"? מחד גיסא, לו תהליך האיון היה עובר בלא תקלה, כולם (כולל שלופצי עצמו) היו רואים באדם שהתגשם במקום החדש את אותו שלופצי מושוע שיצא לדרך. מאידך גיסא, לו נוסף על תהליך האיון שנכשל גם תהליך העברת המידע או תהליך ההתגשמות לא היו צולחים, הרי שאיש לא היה מטיל ספק בכך שהאדם המאוכזב, שלא הצליח להגיע למחוז חפצו ונאלץ לחזור הביתה, הוא-הוא שלופצי מושוע.

נראה, אם כן, שכל אחד מהשלופצים ראוי להיחשב לשלופצי מושוע ה"אמיתי", ואולי אפשר גם לראות בהם אותו אדם עד לאותו אירוע טלפורטציה כושל, אף שבוודאי לא נרצה לטעון שהשניים הם אותו אדם גם עכשיו: כאב ראש טורדני שיציק לאחד כלל לא יפריע לאחר, ואם אחד מהם ייהרג בתאונה אפשר שהאחר לא יצטער על כך (ואולי אפילו ישמח, שכן השניים עלולים לנהל מאבק משפטי מתיש על הזכות להתגורר באותו בית, לנהל אותם קשרי משפחה, לתפוס אותו מקום עבודה, ולהשתמש באותו חשבון בנק).

האם אנחנו שומרים על זהותנו לאורך הזמן? (צילום: abelstock)

ולהלן בעיית זהות שונה, אך בעלת קווי דמיון לבעיית הזהות האישית.

פרדוקס הספינה של תסאוס

תסאוס הוא גיבור מהמיתולוגיה היוונית - מלכה של אתונה, אשר הרג את המינוטאור, יצור כרתי שחציו אדם וחציו שור. פלוטרכוס, פילוסוף והיסטוריון יווני שחי במאות הראשונה והשנייה לספירה, סיפר שהאתונאים שימרו את הספינה של תסאוס, זו שבה חזר מכרתים לאתונה, אך במשך הזמן, בשל תהליכי בליה והתפוררות, הם נאלצו להחליף בה קורה אחר קורה, עד שכל קורותיה הישנות הוחלפו בחדשות, ושום חלק מהספינה המקורית לא שרד. במצב זה, שואל פלוטרכוס, האם רשאית ספינה זו עדיין להיקרא ספינתו של תסאוס?

אם נטען שהספינה במצבה הסופי כבר אינה ספינתו של תסאוס, שהרי דבר לא שרד מהספינה המקורית, ניקלע לפרדוקס דומה באופיו לפרדוקס הערמה. האם החלפה של קורה אחת של ספינה די בה לגרום לה לאבד את זהותה? כלומר, האם ספינתו של תסאוס כבר לא תהיה יותר אותה הספינה ברגע שנחליף קורה אחת מקורותיה בקורה חדשה? נראה שלא רבים ירצו לטעון זאת (האם לאחר שהחלפנו לבנה של בית נטען שאין אנו גרים עוד באותו בית?), ועל כן אף לא אחת מהקורות המוחלפות יכולה להביא לשינוי בזהות הספינה. ובניסוח מפורט יותר, המציג את כל שלבי הטיעון:

1. זוהי ספינתו המקורית של תסאוס.

2. בספינה הוחלפה קורה אחת, ומכיוון שהחלפה של קורה אחת אינה משנה את זהות הספינה, זוהי עדיין ספינתו של תסאוס.

3. בספינה הוחלפה עוד קורה, אך מכיוון שלפני ההחלפה היתה זו ספינתו של תסאוס, תהא זו אותה ספינה, דהיינו ספינתו של תסאוס, גם אחרי ההחלפה של קורה זו.

4. בספינה שוב הוחלפה קורה, אך מכיוון שלפני ההחלפה עדיין היתה זו ספינתו של תסאוס, תהא זו אותה ספינה גם אחרי החלפה זו.

...

1,000. בספינה הוחלפה הקורה האחרונה, אך מכיוון שלפני ההחלפה היתה זו ספינתו של תסאוס, תהא זו אותה ספינה, דהיינו ספינתו של תסאוס, גם אחרי ההחלפה.

אך אם נסכים שהספינה נשארה עדיין אותה ספינה גם לאחר שהוחלפו בה כל קורותיה (אם בשל טיעון השרשרת דלעיל ואם משיקולים אחרים), ניקלע לבעיית זהות אחרת: נניח שקורות הספינה מוחלפות בזו אחר זו לא בשל בלייתן, אלא משום שמאן דהוא, אשר חומד את הספינה, מתגנב אליה אחת לכמה לילות וגונב קורה מקורותיה. גנב זה דואג להעביר את הקורות הגנובות למקום מסתור (אולי למפרץ סמוך) ושם הוא מרכיב אותן מחדש בזו אחר זו, עד שברבות הימים עומדת מולו שוב הספינה המקורית. האם לא תהא זו ספינתו של תסאוס?

למפקפקים בכך, הבה נדמיין שקורותיה של הספינה המקורית לא נגנבו, אלא פורקו והורכבו מחדש משיקולים מקצועיים כלשהם (בקרת איכות?). האם נטען שמדובר בספינה חדשה? יש להניח שרובנו נסכים שהספינה של תסאוס (אותה ספינה עצמה) פורקה והורכבה מחדש. אם כן, גם הספינה שהרכיב גנב הקורות אינה אלא ספינתו של תסאוס (ואם אתם סבורים שהנסיבות המוסריות משנות את כללי המשחק, דמיינו לעצמכם שה"גנב" אינו אלא תסאוס עצמו, ושפעולותיו נעשו בידיעת האתונאים ובהסכמתם).

אם כן, לאחר שנראה היה שיש לנו הצדקה להניח שהחלפה של קורה אחר קורה אינה משנה את זהות הספינה, ושעל כן הספינה ששימרו האתונאים היא עדיין ספינתו של תסאוס, נקלענו למצב הסבוך שאי-שם במפרץ סמוך נמצאת עכשיו ספינה נוספת, שונה מהראשונה, שאף היא ספינתו של תסאוס. ואולם, זהו מצב בלתי נסבל, משום שלשני עצמים שונים לא יכולה להיות אותה זהות, וזאת גם אם הם דומים זה לזה במרבית מאפייניהם (גם על תאומים זהים לא נאמר שהם אותו אדם, אלא שני אנשים שונים). איזו משתי הספינות היא אם כן (אם בכלל) ספינתו של תסאוס?

שאלות פתוחות

ד"ר מריוס כהן מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון. הכתבה התפרסמה בגיליון אוקטובר של המגזין "גליליאו"