שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פנטסיה 2008
    "היא הרימה יד אל התליון. החורשה התחילה להיסגר סביבה. היא לחצה את האגרוף סביב ביצת הכסף הפחוסה. נועם הסתכל עליה, מחכה להסבר". סיפור מדע בדיוני של שמעון אדף, חלק שני ואחרון

    אביבה לא כל-כך הבינה מה מתרחש. כל הבוקר ישבה בחצר, בצל העצים, וקראה את "מנזר נורת'אנגר" של ג'יין אוסטן. על איזה נערה מטופשת שמתחילה לחשוש שבטירה שבה מארחים אותה יש סודות אפלים. וברור לגמרי שאין. והיא סתם מאוהבת בבן של המשפחה שהזמינה אותה. וממציאה את זה בשביל הריגוש. אבל בכל זאת אביבה לא שמה לב לזמן שעבר. והיתה כבר שעת צהריים וחם, והשמש כבר חדרה מבעד לצמרות של הפיקוסים – פיקוס קדוש ובנגלי ושקמה – בנצנוצים נצנוצים, אבל מה שהוציא אותה מתוך הספר היה קולות מבחוץ, אישה צועקת מהמרפסת.

     

    והיא מיהרה לשם. גם תהילה יצאה מחדר העבודה. אבל לא אימא שלה, שנשארה על הספה.

    במרפסת עמדה אישה כבדה, השיער השחור שלה פזור עד הכתפיים. היא החזיקה ביד של ילד גבוה ורזה. הוא היה יכול להיות יפה אם לא היה מלא כל-כך בעצמות חדות, חשבה. ויותר גדול מנועם שנשען על הקיר ליד דלת הכניסה, מהצד השני של השולחן. נועם נראה שקט מאוד, הוא אפילו חייך. הוא שילב ידיים והסתכל עליה חזרה.

     

    "אני ישבור לילד הזה את שתי הרגליים," אמרה האישה בקול, "רק תני לי אותו לידיים ותראי."

    "מה קרה?" שאלה אביבה. היא הביטה אל תהילה שלא דיברה.

    "אחיך, הערס הקטן הזה, רק תראי מה הוא עשה לבן שלי."

    אביבה ראתה. על הזרועות של הילד, וסביב הצוואר, על כל חתיכת עור חשופה היו סימנים כחולים של מכות. היא הפנתה את הראש אל נועם, "אתה עשית את זה?"

    "ולא רק לו," אמרה האישה, "לעוד כמה ילדים, החברים של בן שלי. אני יקרע לו את הצורה, ואת," אמרה לתהילה, "אין לך מה להגיד? אין לך שליטה על הילדים שאת מביאה לשכונה?"

    תהילה אמרה, "תסתכלי טוב על נועם, תראי איזה קטן הוא. חצי מהגודל של הבן שלך. את מאמינה שהוא יכול להרביץ לבן שלך ולחברים שלו?"

     

    "תספר לה," אמרה האישה לבן שלה. "נו, יא בטטה, תספר."

    "היה לו עזרה," אמר הילד וינק פנימה את הנזלת שאם לשפוט על פי הצליל, עמדה לגלוש מאפו. "הוא הביא עוד ילד לחורשה," הוא הצביע לכיוון הכללי של החורשה בקצה השכונה, שאביבה עברה לידה פעם, "שם אנחנו שיחקנו."

    "שני ילדים?" אמרה אביבה, "נגד בריון כמוך?"

    "אני רוצה ללכת," אמר הילד ומשך ביד של אימא שלו. תק, תק, תק, נשמעו הנעליים של תהילה כשהלכה אל השער ופתחה אותו בשבילם. האישה תקעה בה מבט כועס אבל ירדה מהמרפסת. אחר כך הסתובבה ואמרה לנועם, "אני מזהירה אותך. אתה מתקרב לבן שלי וזה הסוף שלך."

    החיוך שאביבה חשבה שראתה קודם על השפתיים של נועם גדל. הוא נופף לשניים לשלום.

    "מה זה היה?" שאלה אביבה.

    "אין לי מושג," ענה נועם. ותהילה הסתכלה עליו ועוד פעם הקמטים במצח הפריעו לפנים המטופחות שלה.

     

    נועם בא בערב ושאל אם יוכל לקבל עוד חוברות של "פנטסיה 2000". הוא אוהב את הסיפורים, אמר, ואביבה שלחה אותו לתהילה והוא חזר עם ערמת החוברות. "תעזרי לבחור סיפור," אמר, "הסיפור שבחרת היה טוב."

    "אין לי כוח," אמרה אביבה בעייפות. "תבחר בעצמך."

     

    הוא עלעל בגיליונות ולבסוף בחר אחד על פי התמונה שעל הכריכה.

    ולמחרת בערב חזר. הוא היה מרוט ומעוך. כמו פקעת שיער בבוקר, חשבה; הילדים מהשכונה בטח תפסו אותו. "מה קרה? שאלה, "הרביצו לך?"

    "תעזרי לי לבחור סיפור," אמר, "אני לא מצליח למצוא אחד שמוצא חן בעיני."

    "נו," אמרה אביבה, "אל תתעצל. בסוף תרצה שאני אקריא לך."

     

    הם ישבו בסלון. גם אמם ישבה שם. היא לעסה פרוסת לחם שאביבה דחפה לה ליד. האוכל על הצלחת שלה הלך והתקרר. "אתה לא רואה שאני עסוקה?" ולאימא שלהם, "נו, אימא, את חייבת לאכול." ואימא שלהם אמרה, "אמרתי לך, אני אין לי בשביל מה לאכול."

     

    "אבא תמיד הקריא לי כשביקשתי," אמר נועם.

    אני אטומה. אני אטומה כמו דלת מעץ, אמרה אביבה לעצמה. ושלחה את יד שמאל אל התליון. אסור לי להיכנס לזה. היא לחצה, כבר הרגישה את העצמות של כף היד נסדקות סביב הביצה הפחוסה. אני מוותרת על הבכי, על הכאב, כדי שיישאר משהו בכלל. "תביא את הערמה," אמרה והשתדלה שהקול יֵצא לה יציב. וברור.

     

    נועם ציית לה במהירות. היא בחרה שוב כמעט באקראי. הפעם לקחה את הגיליון שכבר ראתה פעם, עם הציור של החייזר בכוס תה ופתחה אותו. הסיפור הראשון התחיל בכמה שורות על מורה ובית ספר. זה טוב. היא הצביעה על שם הסיפור – "אררט" – ואמרה, "הנה זה נראה לי סיפור מעניין". נועם שקע בו במהירות, נשם בשקט בזמן שהיא שידלה את אימא שלהם לאכול.

     

    הפעם ראתה את נועם רץ. היא הרגישה לא בנוח, אולי בגלל הסיפור עם הילד שהתלונן על נועם וההתנהגות המוזרה שלו. עדיף שתפקח עיניים, חשבה. ובאמת כשהרימה את העיניים מ"תבונה ורגישות", קלטה אותו מתקדם לכיוון החורשה ובעקבותיו חבורת ילדים ובראשה הילד הגבוה. היא זינקה על רגליה ומיהרה גם היא לשם.

    קודם נבלע נועם בחורשה, ואחריו הילדים שצעקו לו כינויי גנאי. שני ילדים שנראו אותו דבר, שמנמנים ורעים, השיגו את המנהיג הגבוה וצעקו, "אנחנו נתפוס אותו".

     

    שלוש אנפות לבנות ישבו על הענפים כמו סיכות יפות. כשנכנסה לחורשה לא ראתה אף אחד. השקט היה עמוק. בתוך החום עמדו האקליפטוסים האלה, ירוקים ומזיעים, והאור החזק מבריק את הגזעים והריח החריף שלהם עוקץ את האף. ואז קלטה תנועה חטופה והלכה בכיוון שלה. מבעד לעצים ראתה את חבורת הילדים מתאספת ואחר כך, כשהתקרבה, את נועם עומד מולם, מחייך, בידיים שלובות. אחר כך לא האמינה למראה עיניה. כל מה שקרה היה מעורפל כמו חלום.


    אנפות כמו סיכות יפות (צילום: עינב ברזני)

     

    הילדים החזיקו מקלות ואבנים. ונועם אמר, "צאו עכשיו." והצמרות של האקליפטוסים התחילו לזוז ומתוכם יצאו ילדים. הם עפו. באוויר. ילדים עפים, חשבה אביבה. והיתה איתם בחורה מבוגרת יותר אבל עדיין צעירה. יפה. נראית אמריקאית. ובודדה. אביבה הכירה את ההבעה הזאת. היא ראתה אותה במראה כל יום. הילדים המעופפים החזיקו בחבלים והתקרבו לילדים האחרים, מהשכונה. אחד מהילדים המעופפים נופף בידיו ונראה שילדי השכונה לא יכולים לזוז, משותקים.

     

    והילדים המעופפים הפרידו את ילדי השכונה זה מזה ודחפו כל אחד אל תוך קבוצת העצים ושם קשרו אותם. ואחר כך התרחקו. והבחורה, היא הרימה את ידיה למעלה והתחילה להזיז אותם כאילו גם היא משכה חבלים, אבל בלתי נראים. וענן קטן הופיע מעל קבוצת העצים שילדי השכונה היו קשורים אליהם, צורחים ומנסים להשתחרר, וברד ירד עליהם. ברד כבד, שוטף. ונועם צחק. אביבה לא שמעה אותו צוחק מאז שאבא שלהם... זה לא ייתכן, אמרה לעצמה, אני חולמת. היא התחילה לסגת משם, הסתובבה וברחה.

     

    אחר הצהריים כשנועם חזר מהשיטוטים שלו כדי לאכול משהו, תחקרה אותו. אבל הוא הסתכל בה כאילו היא קצת לא שפויה. אולי באמת אני קצת לא שפויה, חשבה. אבל בכל זאת, יש משהו לא רגיל בחורשה הזאת. אני חייבת לבדוק. ובערב כשהיא חיזרה אחר אימא שלהם במרץ שתאכל, ותהילה הסתכלה עליה בשקט, ועל נועם שדפדף בחוסר מנוחה בגיליונות של "פנטסיה 2000", שאלה שוב את נועם אם לא קרה לו משהו לא רגיל בחורשה. ונועם אמר, "מה בכלל העניין עם החורשה? קודם אביאל המקל מטאטא הזה מאשים אותי שהרבצתי לו שם, ועכשיו גם את? אני בכלל לא מתקרב לחורשה הזאת".

     

    תהילה שאלה, "למה את שואלת על החורשה?"

    "סתם," אמרה אביבה.

    "טוב, אז תעזרי לי לבחור סיפור," נועם אמר. "אני לא מצליח למצוא בעצמי."

    "נועם," אמרה, "אתה מוכרח ללמוד למצוא בעצמך את הסיפורים שאתה אוהב."

    "אבל את מוצאת בקלות. כבר מצאת שני סיפורים ואני לא הצלחתי למצוא אף אחד."

    היא הסתכלה בתהילה ונדמה לה שהיא מחייכת לעצמה. היא הקישה בנעלי הלכה הסדוקות שלה על הרצפה. אימא שלהם השתעלה. "מה קרה, אימא?" שאלה אביבה, "את חולה?" היא הניחה יד על מצחה. ואימא שלהם אמרה, כאילו דיברה למישהו רחוק, "מה יקרה לי כבר? מה יקרה? זה שהיה דואג לי הלך."

    התליון המתין לכף היד שלה, היא ידעה. ואחזה בו. אסור לה לבכות.

     

    "נו," אמר נועם. הוא הרים גיליון של "פנטסיה 2000" ודחף אותו ליד שלה.

    "די, נועם," אמרה בכעס, "אני בחרתי את הסיפורים בלי לחשוב בכלל. זה היה מזל." וכדי להוכיח פתחה את הגיליון והצביעה על עמוד, "הנה, זה נראה לי סיפור טוב." האמת שהסיפור לא נראה לה בכלל. שמו היה מפתיע, "5,271,009".

    נועם חטף ממנה את הגיליון והתחיל לקרוא. והיא פנתה אל אימא שלהם.

     

    כשהלכה אל חדרה, מותשת מהערב, חשבה שהיא חייבת לעשות משהו עם נועם. בתחילת השבוע הבא שניהם ילכו לבית הספר והיא תצטרך להשגיח עליו. משהו קורה לו, חשבה. וזה קשור לחוברות "פנטסיה 2000" ולתהילה. גם היא מעורבת, עם הנעליים האלה שלה. ומי זה השמעון הזה שהכיר את אבא שלה? היא נכנסה לחדר של נועם. הוא שכב במיטה על הבטן. האור דלק והראש שלו תחוב אל תוך הכרית. הוא נחר קצת. הגיליון של "פנטסיה 2000" – מספר 5, עכשיו ראתה – נפל על השטיח. על שולחן הכתיבה היה דף. נועם כתב עליו שורה אחת: "מר סולון אקווילה היקר". היא הרימה את הגיליון ופרשה איתו לחדרה.


    אדם עם פרצוף נמר (צילום: דלית שחם)

     

    הסיפור שקראה, "5,271,009", ריתק אותה. כתב אותו סופר ששמו אלפרד בסטר. נדמה לה שאבא שלה קרא אחד מהספרים שלו, משהו עם אדם שיש לו פרצוף של נמר או משהו כזה, והיא הידקה את אגרופה סביב התליון. הסיפור עסק באמן שהשתגע ובטיפוס ששמו סולון אקווילה, שהוא מעין רופא אליל או מלאך או שטן ויש לו את הכוח לגרום לאנשים לחיות את החלומות שלהם או את הסיוטים שלהם. מר סולון אקווילה היקר, חשבה. עיניה כבר היו כבדות, אבל לפני שנעצמו היא שמעה את נקישות נעליה של תהילה מתקרבות לחדר: תק, תק, תק.

     

    כשנועם יצא מהבית בבוקר פשוט עקבה אחריו. הוא היה שקוע במחשבות וביד החזיק מכתב, ולא שם לב שהיא לא רחוקה ממנו. הוא הלך לחורשה, וגם היא. לרגע נעלם בין העצים, אבל מיד לאחר מכן גבו צץ מימינה, מעבר לגזע. הוא כאילו עקף את המקום שבו חלמה על הילדים המעופפים. היא הזדרזה והתקרבה, לא הבינה כמה התקרבה עד שקלטה שהיא שומעת את נועם מדבר לעצמו, "עכשיו אני יראה להם..."

     

    היא עצרה לרגע ונתנה לו להתרחק, ושוב עקבה. נועם הלך בדרך שרק הוא ראה לאן היא מובילה, כי אחרת אי אפשר להסביר למה הסתובבו חלק מהזמן במעגלים, וחלק מהזמן התקדמו אל תוך החורשה.

    נועם עצר. הוא עצר ליד תיבת דואר אדומה, מבהיקה, כאילו עכשיו צבעו אותה. הוא הסתכל פעם אחת על המכתב שהחזיק ואז שלשל אותו לתוך התיבה.

     

    "נועם," אמרה אביבה ויצאה לקראתו מבין העצים. נועם בהה בה. "אבי...בה," גמגם, "מה את עושה פה?"

    "מה עשית עם המכתב?" שאלה.

    "אה, זה כלום, משחק."

    "משחק? איזה מין משחק?"

    "כלום."

    "נועם, אמרת שאתה לא מתקרב לחורשה. אתה לא פוחד שהילדים יארבו לך פה? אביאל והחברים שלו?"

    "לא, ממש לא."

    "זה מפתיע. מה אתה מסתיר?"

    "כלום, אמרתי לך, אל תהיי נודניקית."

    "אז מה זה המשחק?"

    "אני לא רוצה להגיד."

    "אוקיי. אני יכולה לנחש למי שלחת את המכתב?"

     

    הוא הסתכל בה בחשדנות. העיניים שלו התכווצו. "אני צריך ללכת," אמר. הוא פסע כמה צעדים ונעלם פתאום.

    "נועם," קראה.

    הוא חזר. "יש בעיה," אמר, "אם אני יעזוב אותך פה לא תדעי איך לחזור."

    "מה קורה פה, נועם? זה קשור לתהילה?"

    "מה פתאום לתהילה? האמת היא שאני לא יודע."

    "שלחת את המכתב לסולון אקווילה, נכון?"

    נועם נרתע. "איך ניחשת?"

    "למה אתה שולח מכתב לדמות מתוך סיפור?"

    "כי לפעמים הם באים."

    "הם?"

    "אלה שאני שולח להם מכתבים דרך התיבת דואר הזאת."

    "הילד ההוא שאביאל טען שהבאת לעזור לך?"

     

    "קוראים לו בובי. הוא יכול... טוב, בסיפור האימא החורגת שלו מתעללת בו והוא יודע לעשות עם הידיים צלליות שחיות, ואז הוא קורא ליצור מתוך הצל לקחת אותה. כתבתי לו שיבוא לעזור לי. אחרי שקראתי את הסיפור הלכתי לטייל בחורשה ופתאום הגעתי לכאן, לתיבת דואר הזאת, וחשבתי, למה שאני לא ישלח לבובי הזה מכתב שיבוא לעזור לי. וזה מה שעשיתי והוא בא. אבל... אבל הוא היה יותר רע מבסיפור. הוא הוציא מתוך הצלליות יצורים מפחידים והם תקפו את אביאל ואת החברים שלו".

     

    אביבה הביטה בו בהלם. הוא עובד עליה, חשבה. הוא מתחיל להיות מתוחכם בהמצאות שלו. כמו אבא שלהם.

    "ואחר כך כתבתי לילדים מהסיפור אררט, אלה שהגיעו מכוכב אחר ופוחדים להראות את הכוחות שלהם, וגם למורה שלהם. הם נראו לי נחמדים. אבל הם לא היו נחמדים כל-כך. הם לעגו לי וירקו עלי."

    "הילדים... המעופפים? הם היו באמת? והמורה שלהם? זאת שמורידה ברד?"

     

    נועם הנהן. הפנים שלו היו עצובות. "הם לא הלכו מהר כמו בובי. הם צעקו שבפעם הבאה שאני יזמין אותם יהיה להם מספיק כוח לתפוס גם אותי."

    "ידעתי, ידעתי שכל זה קשור לחוברות שתהילה נתנה לך. מה היא רוצה, התהילה הזאת?" אמרה אביבה.

    "לפחות חלק מהחוברות," אמר נועם. "אני לא יודע למה, אבל זה לא תמיד עובד."

    "ניסית עוד?"

     

    "כן. שלחתי שני מכתבים לאנשים מסיפורים אחרים, אבל שום דבר לא קרה. ואיכשהו ידעתי ששום דבר לא יקרה. הסיפורים האלה, הם לא היו..." הוא השתתק.

    "הם לא היו מה, נועם?"

    הוא הסתכל בה באימה. הוא היה מבוהל. "הם לא היו חיים כמו הסיפורים שאת בחרת."

    "שאני בחרתי?"

    עכשיו אביבה נדבקה בבהלה שלו. היא הרימה יד אל התליון. החורשה התחילה להיסגר סביבה. היא לחצה את האגרוף סביב ביצת הכסף הפחוסה. נועם הסתכל עליה, מחכה להסבר.

    "אתה יודע מה סולון אקווילה עושה?" שאלה.

     

    "כן," אמר נועם, "אני ביקשתי שיבוא לפה ויהפוך את הסיוטים

    הכי גרועים של אביאל והחברים שלו למציאות."

    "לא הבנת את הסיפור, נועם," אמרה. "סולון מרוקן מאנשים את הילדות שלהם, אחרי שהוא נותן להם לחיות את הפנטזיות שלהם. הוא לוקח להם את העולם הפנימי, את כל החלומות. הוא לא משאיר להם שום דבר."

     

    "הנה הוא בא," אמר נועם. הקול שלו רעד.

    באוויר, ליד אקליפטוס שניצב לא רחוק מהם, נדלק גוש של אור, כמו להבה. החורשה רטטה. אביבה הידקה יד שמאל סביב התליון. היא לחשה, "התליון, התליון של אבא..." ביד ימין תפסה את ידו של נועם. היא חשבה על הילדים המעופפים.

     

    הסיפור פורסם בכתב העת "פנטסיה 2000"

    לחלק הראשון לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פנטסיה 2008"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים