כשזורקים אבן על שמשה של מכונית, ההתנפצות מזכירה אדוות מעגליות הנמשכות והולכות מאבן שהושלכה לתוך מים. 11 מכוניות כאלה ראיתי אתמול בשכונה המזרחית בעכו, והן עלולות לבשר על גלי הדף, או על הדים, של מהומות שיתפזרו למקומות אחרים: מאידך, הן יכולות להיות בדיוק ההיפך – אבני בנין של שינוי.
11 מכוניות שלא הספיקו להעביר לזגג, בית אחד חרוך ופרוץ לכל רוח, עשרות שוטרים מנומנמים תופסים שלווה רגעית על כסאות כתר פלסטיק בצל, מאות אזרחים די מבוהלים אבל נחושים להמשיך ביום יום שלהם, כי אין ברירה: ככה זה נראה בבוקר. הלילה, כולנו יודעים, מעניק חסות אפלולית לקיצוניים משני הצדדים. בלתי מזוהים, מתוחים ואלימים, ייצאו החוצה וישליכו אבנים זה על זה.
יותר מדי אבנים להשלכה יש בשכונה המזרחית הזאת של עכו ופחות מדי בנייני ציבור משותפים ליהודים וערבים. יותר מדי חוסר מעש לאנשים צעירים ופחות מדי תוכניות משותפות. יותר מדי דיבורים ריקים על דו קיום ופחות מדי קיום שלוו, מכבד, מכיל את הזולת ואת תרבותו מתוך היכרות של שכנות אמיתית.
בערים הפזורות לאורך החוף הישראלי, השכונה המזרחית היא תמיד ה"בעייתית" יותר. את הים עצמו, על האופק הרחוק שהוא מעניק ליושבים לחופיו ועל הבריזה הנעימה שבה הוא עוטף אותם, שמרנו לבתי מלון ולעשירים. בתווך בין הים למזרח העיר שוכנת בורגנות עמלה, ובמזרח – העניים. אשקלון ואשדוד, חולון ובת ים, נתניה וחדרה, נהרייה ועכו – כך זה נראה בכולן.
כשהמזרח הוא מרחב משותף לכמה תרבויות שאין להן שיג ושיח זו עם זו, מתחילות בעיות. בעכו, שם גרים במזרח ערבים נוצרים וערבים מוסלמים, עולים ותיקים מאד יוצאי ארצות המגרב ועולים חדשים למדי יוצאי הקווקז וברית המועצות לשעבר, ההטרוגניות חוגגת – והיא מועדת לפורענות.
כשמסיירים בשכונה המזרחית לא ניכר בה מאמץ עירוני מרוכז, שקול ורציני ליצור מכנה משותף עבור האוכלוסיה בשכונה: לא אוהל-שלום בצד סוכה גדולה, לא מתקני ספורט ציבוריים שיאפשרו לצעירים להוציא מרץ בזריקת דיסקוס במקום אבן, לא גינות נאות ולא מגלשות מרהיבות לילדים. כל זה יכול היה להיעשות מזמן ברמה העירונית, אבל משום מה לא אירע: כשכונה הופכת לעיר-שינה, צעירים מעוטי הכנסה הופכים חמומי מוח. כל עובד סוציאלי מתחיל יודע את זה, והמזרחית של עכו אינה שונה משאר שכונות בהן יש אנשים עניים ממעש.
כשהמוח מתחמם, המתח עולה. הוא מצוי ברקע, אין טעם להכחיש זאת, בהקצנה האיומה ביחסי יהודים וערבים מאז אוקטובר 2000. די באירוע בודד כדי להצית אש, ותמיד די באירוע אחד כזה, מאז מלחמת העולם הראשונה ועד לאירועי 2000.
משהוצתה האש, התגלו בתוכה המראות הכי לא נעימים של חברה הטרוגנית ומקוטבת: שנאה תהומית, העדר היכרות עם הזולת, תחושה מוצדקת של קיפוח מתמשך מזה ותחושה מוצדקת של חרדה עצומה מזה.
שכנים אמיתיים לא זורקים אבנים זה על זה, מפני שהם יודעים היטב שעליהם להמשיך ולהתגורר יחד בצוותא חדא. שכנים אמיתיים לא שורפים זה לזה בית, מפני שבמקרה הגרוע הם יודעים כי גם ביתם מועמד לעלות באש אם יעשו כך לביתו של הזולת.
אבל במזרחית של עכו אין שכנות אמיתית: רוב הילדים הערבים לא לומדים בבתי ספר של יהודים. אף ילד יהודי לא לומד בבית ספר ערבי. פעילויות משותפות, אם יש, הן מעטות מדי. מערכת החינוך כולה מקוטבת, ולב לבייב עושה בה נפשות לתפיסת היהדות הבדלנית שלו. מבין הערבים, מי שחפץ בחינוך איכותי חינם, ימצא עצמו נודד לבתי ספר דתיים במקומות אחרים. מבין היהודים, יותר מדי ילדים נמצאים מחוץ למערכת הממלכתית, ואיש אינו זועק חמס.
בבתי הספר שמחוץ למערכת, יחסי השכנות אינם בדיוק בראש סדר העדיפויות. באלה שכפופים למרות משרד החינוך, אמרה השבוע המפקחת על מחוז הצפון, יטפלו קודם כל בחרדה ואחר כך בדו קיום. הענין הוא שאין אחר כך. הקיום המשותף, כמו החרדה, הם חלק מסדר היום של כל ילד עכואי.
והמבוגרים, מה יהא עליהם? בהעדר תוכניות חברתיות מאסיביות – והכוונה איננה לעוד מרכז טניס בחסות איי.די.בי, או עוד פיל לבן שנדבן הקים לזכר מישהו, או עוד תוכנית חברתית יפהפיה אבל מתוקצבת באופן זעום מטעם שיקום השכונות – גם המבוגרים יתכנסו בקטבים מנוגדים, ויחנכו את ילדיהם שהקוטב הוא האופציה היחידה, שיש לשנוא את הזולת ולפחד ממנו ולהסתגר בד' אמות של צדק מעוור עיניים.
וכל זה, אתם יודעים, יכול להשתנות וצריך להשתנות, לא מחר ולא מחרתיים אלא היום ממש. קודם כל סולחה, אחר כך פסטיבל שכונתי של תרבויות שונות, אחר כך מועדון רציני לנוער, ואחר כך אפשר יהיה לדבר על שוויון, ועל כבוד האדם ועל חירות. בהעדר כל אלה, יהיו בעכו עוד המון אבנים.
