מבול הכתבות והפרסומים המתלהמים שנפוצו בשבועיים האחרונים באתרי האינטרנט, בבמות השיח וברשתות האי-מיילים בעקבות אירועי עכו האלימים, הוא דוגמא עגומה לדרך שבה מתנהל השיח החברתי בישראל. לא כל כך בשל הטון (טבעי שאירוע כזה מעורר רגשות זעם), אלא בשל הנטייה הכה פסקנית וכל כך אופיינית של רוב הדוברים, להכליל מהמקרה הפרטי בעכו על אופיים, כוונתם ותפישת עולמם של היהודים והערבים כאחד.
מושגים כגון "גזענים", "מקופחים סדרתיים" או "אנטישמים" נזרקים לחלל ומכתימים ציבורים שלמים, ללא עוול בכפם. עצם השימוש הרווח במלים "יהודים" ו"ערבים" - כאילו כולם עשויים מקשה אחת – מעיד על אותה הכללה אופיינית.
כל בני האדם נוטים לבנות את תמונת המציאות שלהם באמצעות הכללה ממקרים פרטיים. התהליך הזה חשוב למין האנושי, ובמקרים רבים מקצר ומייעל את עיבוד המידע. אבל כאשר ההכללה מבוססת על רגשות בלבד, ללא בסיס עובדתי, וכאשר ההסקה נעשית ממקרים יוצאי דופן, היא הופכת למסוכנת ולרוב גם לבלתי מוסרית.
בימינו הסכנה הזאת התעצמה, משום שתקשורת-ההמונים נוטה לעודד שיח חברתי שטחי ומתלהם (ע"ע תופעת הטוקבקיסטים) ומשום שהיא מאפשרת לבודדים קיצונים להפיץ את הכללותיהם הבלתי מבוססות והבלתי מרוסנות.
מבלי להיכנס לדיון המורכב אודות יחסי יהודים-ערבים בארץ ובכלל, ומבלי לקבוע עמדה בסוגיה הטעונה של "מי התחיל" ו"מי אשם יותר", אפשר לומר בביטחון שהאירוע בעכו אינו משקף את מציאות החיים בין יהודים וערבים במדינת ישראל.
למעשה, סקרים, ראיונות ותצפיות מדעיות מלמדים שרוב היהודים והערבים בישראל מסתייגים מאלימות ושואפים לדו-קיום שקט ומכובד. יתרה מזאת, רוב אזרחי ישראל, ערבים ויהודים כאחד, הם אנשים מחונכים, שומרי חוק, הפועלים בעיקרון מתוך מניעים רציונאליים והגונים.
אינני בא לטעון שהאירוע בעכו מנותק מהקשרים תרבותיים ופוליטיים רחבים כמו מצוקות, מתחים, בורות, רשלנות, דעות קדומות וכעס מצטבר. אבל מכאן ועד הסקת מסקנות גורפות מהמקרה הנוכחי על האוכלוסייה הערבית או היהודית במדינת ישראל הדרך עוד ארוכה. באירוע בעכו, שהיה באמת חמור ומטריד, השתתפו מספר קטן של אנשים ביחס לכלל תושבי העיר ובוודאי ביחס לכלל אזרחי המדינה. גם אם מדובר בכמה עשרות, הם בטלים בשישים בהשוואה לכשישה מליון יהודים ולכמיליון ורבע ערבים.
בכל יום מתרחשים אירועים חיוביים מאד, הקשורים באופן ישיר או עקיף ליחסי יהודים ערבים בישראל – ויש בהם כדי לטעת דווקא אופטימיות באשר לעתיד החיים המשותפים. אבל התקשורת הישראלית לא מדווחת עליהם בנפח ובעוצמה שהיא מדווחת על האירועים השליליים. כך נוצר חוסר איזון בתודעת רבים שצובע את המציאות הישראלית בשחור ומגביר את הסיכוי להכללות חסרות בסיס מאירועים שליליים ויוצאי דופן.
למה הדבר דומה? להכללה שאנשים עושים על הכדורגל הישראלי מתוך התפרצויות לא שגרתיות של אלימות פיזית. רוב אוהדי הכדורגל ובכלל זה יושבי היציעים אינם שותפים לפעילות אלימה ונזהרים מלחצות קווים אדומים. אבל קולם נעלם ברעם הקומץ האלים, שזוכה להגברה מלאכותית מהתקשורת.
אירועים רבים שנראים לנו כפוליטיים וכמבטאים איזו כוונה זדונית מתוכננת של אוכלוסיה רחבה, הם לעתים קרובות לא יותר מפורקן של רגשות שליליים של קומץ מקומי, נבער ומתוסכל. אז בבקשה, הישמרו מהכללות-אינסטנט.
פרופ' עוז אלמוג הקים את אתר "אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית"
