אין שלטי בחירות שחורים משחור, אין הכפשות אישיות, אין תשדירים על בעיות חניה בדרך אל הגולדסטאר: ממעוף הציפור ומנסיעות בצפון, הבחירות המתקרבות נראות כמשחק דמוקרטי לעילא שבו מככבים בעיקר גברים מעונבים בחולצות לבנות המישירים מבט אל מצלמה מרוחקת ומבטיחים שיהיה טוב, נורא טוב.
הבעיות המוניציפליות כה שונות מאלה של מדינת תל אביב, עד כי באמת מתברר שמדובר בשתי מדינות לעם אחד, מפולג: צפונה מחיפה מתחילים מחירי הנדל"ן לצנוח קשות ולא ברור שיש הגירה חיובית. צפונה ומזרחה מעכו, אף אחד אינו מתהדר ביכולתו למשוך עשירים לאזור, אבל מבטיחים יותר מפעלי תעשיה ויותר תקציבים לחינוך ויותר תרבות – ולא אומרים מילה אחת על המקורות לכל אלה.
מאז מלחמת לבנון 2, כשמליון תושבים בילו חודש וחצי במקלטים, נשפכו נהרות מבעבעים של מלים על חיזוק הפריפריה הצפונית ועל חיבוק תושבי הצפון: החיזוק, מתברר בכל המקרים, בושש להגיע – והחיבוק, אם היה כזה, נעלם יחד עם צפירת ההרגעה האחרונה. למעשה, כשפיקוד העורף נסוג מן הערים והרשויות המקומיות, נסוגה יחד עימו המדינה כולה.
מבחינה טכנית גרידא, היה בתקופת המלחמה מין מוסד ממשלתי שנקרא המשרד לענייני הנגב והגליל, ועמד בראשותו איש עם חזון וגישה למשקיעים ושמו שמעון פרס. מאז שנבחר לנשיא, ואולי עוד לפני כן, תרומתו העיקרית של פרס למשרד הזה ועצם קיומו היו ברמה המילולית בלבד.
מי שיחפש היום את האוניברסיטה המובטחת בכרמיאל – תרומתו של ארנון מילצ'ן – יתקשה למצוא אותה. מי שיחפש את הבטחות המדינה, יימצא מימושים של איי.די.בי. בעיקר, השחקן העיקרי בזירת הפעולות לטובת הכלל בצפון. ולמדינה, כך נראה, די נוח במצב הזה.
גם במצעי הבחירות השונים קשה למצוא איזכור לקיומה של המדינה. מועמדים מוכנים לקחת על עצמם ברמה המילולית פרוייקטים עתירי תקציב, מטיפול בבעיות האסבסט של נהריה ועד לתיקון מצב הדו קיום בעכו דרך שמירה על נכסי הציבור והימנעות מגירעון על רקע המשבר הגלובלי, כמו שמבטיח עדי אלדר, ראש עיריית כרמיאל היוצא המתמודד על קדנציה נוספת. על רקע משבר האמון בין המדינה לבין הפריפריה שלה, אף אחד מן המתמודדים אינו יכול להבטיח דבר וחצי דבר, לבד ממה שכרוך במשחקי-לגו בתוך תקציב העירייה (בתנאי שהקואליציה תאפשר להם): והגרוע מכל – הם באמת לא יכולים להבטיח לתושבים עתיד קצת יותר טוב.
והם לא יכולים מפני שהמדינה עדיין איננה מעוניינת בפתרון היחיד שיכול לחלק מחדש את נכסי הציבור ואת תשומת הלב הציבורית באופן שוויוני יותר ונכון יותר לכל אזרחי ישראל, צפוניים כמרכזיים כדרומיים. אחרי המלחמה נהגו מלים גדולות על תיעדוף לצפון, על כך שמצב העניינים בו הפריפריה זנוחה והמרכז הופך לפצצת נדל"ן מתקתקת איננו בריא לעתידה של המדינה כולה, על כך שילדי קריית שמונה וילדי טובא זנגריה גם הם זכאים לרמת השירותים של ילדי תל אביב וחולון. נו, ומה קרה? כלום לא קרה.
ולכן הבחירות המוניציפליות, יזכו בהן המעונבים אשר יזכו, צריכות להיות יריית פתיחה קולקטיבית להפעלת לחץ על ההם שם, היושבים ברמה במדינה מרוחקת כל כך: הייתי רוצה לראות מצב בו כל המועמדים שיזכו משתפים פעולה בלובי רציני וחזק להפעלת לחץ לתיעדוף הצפון (והדרום, ברור שגם הדרום) בתוכנית ארוכת טווח, שתתייחס במידה שווה של רצינות לבעיות תעסוקה ותחבורה, חינוך ושירותים חברתיים.
כל אלה נחוצים לכל אחת מן הרשויות בהן עוברות עכשיו מכוניות מעוטרות ברמקולים ושרות את שבחי המועמד התורן. כל אלה ודאי יהיו נחוצים אפילו יותר אחרי הבחירות, כשיתברר כי מכל ההבטחות הנבחרים יכולים לכל היותר לטפל בבעיית הרעש של מפוחי העלים.
ואותה מדינה שאולי תשמע את דרישותיהם המקובצות של לוביסטים למען הפריפריה, מן הראוי שתקצה לא רק כסף אלא גם איש שיטפל באגפיה הזנוחים. לא פחות מפרוייקטור רציני ברמה הלאומית נחוץ כאן, או שהכספים יתמסמסו בדרך אל הכביש ובית הספר והמתנ"ס והמרפאה.
יש איש אחד כזה במגרש הפוליטי. שמו אביגדור ליברמן, ועד כמה שדעותיו מרתיעות חלק מן הציבור – מדובר בבולדוזר. הצפון (והדרום) זקוקים לאחד כזה. רצוי מיד.
אריאנה מלמד היא תושבת נהריה
