ברווז חי ובועט
דווקא בשבוע בו מוקדמות הבחירות, הופך ראש הממשלה היוצא לפוליטיקאי החזק במדינה. מה בכוונתו לעשות בזמן שנותר לו בלשכה - ומה הוא באמת חושב על לבני וברק?
הנה פרדוקס ישראלי: דווקא בשבוע בו מוחלט על פיזור הכנסת והקדמת הבחירות, הופך ראש הממשלה היוצא - מי שבעגה הפוליטית מכונה בדרך כלל "ברווז צולע" - לפוליטיקאי החזק במדינה. והוא גם מרגיש כך: בחודשים הקרובים, אין כמעט דבר שיכול להזיז אותו ממקומו - גם לא כתב אישום, כנראה. כבר התפטרתי, הוא יאמר, מה עוד אתם רוצים? מה שלא יעשו לו, מה שלא יאמרו עליו - אולמרט נשאר איתנו. בינתיים.
בזמן שעוד נותר לו בלשכה ובהנהגה, הוא לא מתכוון לבזבז אף רגע, נחוש להשיג כמה שיותר. בראש מעייניו נמצא המשא-ומתן עם הפלסטינים. ראש הממשלה רוצה לגמור אותו בחודשים הקרובים, ולהניח הסכם על השולחן. כן, הסכם סופי, גמור, שבו מתחייב אבו-מאזן לקץ הסכסוך והביעות ההדדיות. אם לא עכשיו, חושש אולמרט, לעולם לא יהיה הסכם. חייבים לחתום.
אולמרט יודע שהנשיא הפלסטיני זקוק עדיין לדחיפה. הוא רוצה את כל השטח. "אנשי שלום" מקצועיים, כאלה שחיים את המשאים-ומתנים לאורך השנים, אמרו לו לאחרונה שהוא הלך הכי רחוק שאפשר - עכשיו זה תלוי בפלסטינים, שמביטים בחשש לעבר המערכת הפוליטית הישראלית הסוערת, ומחכים. הם חוששים לחתום, כשלא ברור מי יירש את אולמרט כפרטנר. הוא מצידו מאמין שזה הזמן, זה הרגע. חלון ההזדמנויות עומד להיסגר. אם הפלסטינים לא יזוזו, אם הישראלים לא יבינו שאסור לבזבז עוד זמן - זה יכול להיגמר רע. לשיטתו, יש כעת הזדמנות חד-פעמית לקבוע את גבולות המדינה ולקבע אותם במסמך בחתימתו של מנהיג פלסטיני.
אולמרט גם חושב שצריך להאיץ את השיחות עם הסורים. הם רוצים לדבר - הוא מוכן להיות הפרטנר. אחרי כל-כך הרבה שנים, הוא חש שדמשק רוצה להתקדם באמת. המחיר ברור: שלום יכלול נסיגה מהגולן. אולמרט יודע זאת, אבל זה לא מפחיד אותו. בעיניו, המציאות הגיאו-פוליטית השתנתה באופן דרמטי.
ראש הממשלה עדיין רותח כשמאשימים אותו שניסה לדחוף את צה"ל למבצע קרקעי בעזה. הוא זוכר דווקא שזרק את הצבא ואת התוכניות שלו מכל המדרגות. זוכר גם שבמלחמה בלבנון התנגד למהלך קרקעי, מחשש שמאות חיילים ייהרגו - והטילים ימשיכו לעוף על ישראל. בכלל, רוב הפוליטיקאים לשיטתו לא מבינים כלל את שדה הקרב המודרני; הוא הבין אותו ראשון, כשהתברר לו שטנקים לא מביאים ניצחון.
אולמרט בוחר ביבי
אבל מה שבאמת מוציא אותו מכליו, הוא מה שנתפש אצלו כפופוליזם מצד יריביו. הוא משתגע כשהוא רואה את נתניהו מבטיח שלא לנהל משא-ומתן על ירושלים; כשהוא שומע את אהוד ברק - שנוא נפשו האמיתי בימים אלה, ומי שזוכה למחמאות נוסח "הגמד הרשע" מפי בכירים בלשכת רה"מ - מתפתל בין ניסוחים עמומים במקום לתת לו גיבוי בדרך לשלום. הוא גם לא מתלהב מציפי לבני, מאומץ ליבה וממנהיגותה. כשהוא צריך לבחור בין השלושה, אולמרט בוחר בביבי - הוא לפחות מבין משהו בניהול, סבור ראש הממשלה. ברק ולבני לגמרי לא.
אך כל זה לא מונע ממנו לנהוג כלפי יורשתו בקדימה בג'נטלמניות. עד כדי כך, שלבני תפסה אותו יום אחד וביקשה ממנו להבין מה שורש הסכסוך ביניהם. למה זה קרה לנו, תהתה. היא נפעמה מהעובדה שהוא לא התערב לה בפריימריז, לא ניסה לשים לה מקלות בגלגלים, שעמד בכל מילה שנתן. אולמרט חייך. למרות החשבון הארוך שיש לשניים עוד מימי מלחמת לבנון והוועדה של וינוגרד, הוא המשיך לעבוד איתה צמוד ובאופן ענייני. הבטיח לשתף אותה - ושיתף. במושב הפתיחה של הכנסת השבוע, בזמן שהנשיא פרס נאם את נאומו האינסופי, השניים הסתודדו. אולמרט לחש ללבני באוזן ארוכות. השניים נראו משועשעים, כמעט קרובים. רק כמעט.
בכל מה שנוגע ליו"ר העבודה, ראש הממשלה הרבה פחות ג'נטלמן. אם יש מישהו שהוא לא סובל, אבל ממש לא סובל, זה אהוד ברק. והוא לא מסתיר את זה. אולמרט לא אוהב לנטור טינה, אך לברק הוא לא יכול לסלוח.
לא על ההדחה, לא על הסכינים בגב בתחום המדיני והפוליטי, לא על הדברים שאמר עליו. אולמרט חושב שברק איבד את זה, איבד את החיוניות, את האומץ. הוא אולי היה לוחם אמיץ בסיירת, אך זה לא הופך אותו לאמיץ בשדה המנהיגות המדינית והפוליטית. ובכלל, תוהה אולמרט בינו ובין עצמו, מי קבע שברק כזה גאון, מי אמר שהוא באמת כזה אנליטי ומתוחכם כמו שמספרים? אחרי שעות של דיונים והרצאות עם הביטחון, הוא שואל, מישהו בכלל הבין מה הוא רצה לומר?
אבל ביחס לעתיד, אולמרט אופטימי יחסית; ישראל בעיניו היא אימפריה של ממש - גם בתחום הביטחוני, בו יש למדינה עוצמות של מעצמה, וגם בתחום הכלכלי. בעיקר הוא מרוצה מיציבות המשק הישראלי נוכח המשבר הגלובלי. הוא גאה במהלכים שהממשלה הובילה בשנים האחרונות תחת ניהולו, ומשוכנע שבחודשים שנותרו עד לסיום תפקידו - עוד יעשה דברים גדולים. ימים יגידו.
