שתף קטע נבחר
צילום: index open

רוב מקרי האונס לא מתרחשים בסמטה אפלה

כשאנחנו מדמיינים אונס, אנחנו בורחים אל הדימויים שאנחנו מקבלים מהטלוויזיה, מהסרטים, מהחדשות. במציאות, יותר מ-85% ממקרי התקיפה המינית מבוצעים ע"י אדם המוכר לקורבן

אונס. מילה אחת קטנה, ארבע אותיות, ומשקל כל כך כבד.

 

כשאנחנו מדמיינים אונס, מכיוון שזה כל כך מפחיד בכלל לחשוב על זה, אנחנו בורחים אל הדימויים שאנחנו מקבלים מהתקשורת, מסדרות טלוויזיה, מהסרטים, מהחדשות. הדימויים די חוזרים על עצמם: סמטה אפלה, בחורה תמימה שחוזרת הביתה, כשלפתע נשמע רחש, היא נבהלת ומתחילה לרוץ. גבר זר בלבוש שחור, לרוב גם עם קפושון או כל דבר אחר שמכסה הפנים, רודף אחריה, ולבסוף תופס אותה. ואז צץ כלי הנשק - לרוב סכין, אבל לפעמים אפילו אקדח, שמוצמד לראש הבחורה. ואז יש קלוז-אפ על הבחורה, היא מתנשפת, בוכה ומתחננת. בבקשה... אל... אל.. אל... אבל הוא גורר אותה למקום יותר חשוך, והיא צורחת, נלחמת, שורטת אותו בכל הגוף עם ציפורניה. הוא מרביץ לה עד לעילפון ומבצע בה את זממו.

 

כך אנחנו רואים ומדמיינים אונס. מעשה אגרסיבי מאוד ופולשני מאוד ואלים מאוד, ויותר מהכל, מוכח ללא כל ספק. כך אנחנו מתארים לעצמנו אנסים – אנשים האורבים לקורבנות תמימות בסמטאות אפלות. ע"ע בני סלע.

 

אבל המציאות מראה תמונה אחרת לגמרי. זה לא שאין מקרי אונס כאלה. יש ויש. זה לא שאין אנסים כאלה. למרבה הצער, יש ויש. אבל לא כל אונס ולא כל אנס חייבים להיראות ולהיחוות כך. למעשה, לפי הסטטיסטיקה והמספרים היבשים, רק כעשרה אחוזים ממקרי האונס הם כמו זה שתואר כאן. עשירית בלבד.

 

כמה עובדות על אונס, מתוך אתר איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית:

 

  • יותר מ-85 אחוז מכלל מקרי התקיפה המינית מבוצעים ע"י אדם המוכר לקורבן. ההיכרות כוללת בני משפחה, חברים/ידידים/מכרים, מורים, מטפלים, עמיתים, מנהלים וכדומה.

 

  • רוב מקרי האונס מתרחשים בביתה/ו של הנפגע/ת, או בביתו של התוקף.

 

  • אחת מכל שלוש נשים תעבור תקיפה מינית במהלך חייה, אחת מכל ארבע נשים נאנסות.

 

  • אנס יכול להיות כל גבר, ללא כל קשר למקצועו, רמת השכלתו או מעמדו הסוציו-אקונומי. אנסים יכולים להיות גם אנשים משכילים, מצליחים ובעלי מעמד.

 

  • תלונות שווא מהוות שיעור זעום מהתלונות על תקיפה מינית המוגשות במשטרה, בדומה לשיעור תלונות השווא על פשעים אחרים. 

 

כן, הרוב המוחלט של מקרי האונס אינם קורים בסמטה אפלה, אלא בבית של הקורבן או של התוקף. והם לא נעשים על ידי זר רעול פנים, אלא דווקא על ידי משהו שמוכר לקורבן ולמעשה מנצל את ההיכרות ואת האמון ו/או הכבוד והקירבה כדי להגיע לסיטואציה אינטימית, שהופכת לתקיפה.

 

לאחר שהפרכנו את שני המיתוסים הרווחים לגבי אונס, בואו ניקח גם את האלמנט השלישי, האלימות הפיזית של התוקף וההתנגדות האקטיבית של הקורבן, וננסה להבין גם אותם.

 

רבים מהטיעונים כאילו לא נעשה באמת מעשה אונס מועלים בשל העובדה שהתוקף לא השתמש בכלי נשק, או לא השתמש ממש באלימות, ושהמותקפת לא התנגדה בכוח. ראשית, אי התנגדות אינה מביעה הסכמה. במציאות, הגבר הממוצע יהיה יותר גדול ויותר חזק ויותר מהיר מהאשה הממוצעת, ושניהם יודעים זאת היטב (גם כשמדובר בגבר התוקף גבר אחר, הקורבן יהיה לרוב צעיר וחלש יותר מהתוקף). מספיק האיום שבהפעלת האלימות, אם בתצוגה מקדימה של כוחו, או אפילו איום מילולי שאם לא ייעשה כדברו היא תצטער על זה, ומספיק לנצל את מרותו של התוקף על הקורבן, כדי שתחווה את חוסר השיוויון ואת חוסר האונים שבסיטואציה, ומכאן תרגיש איום על חייה. במקרה של הפעלת מרות – איום על מקומה, על עבודתה ועל בטחונה האישי (הדברים האלה אמורים לגבי שני המינים).

 

גם הכניעה למעשה משמשת כלי הישרדות

הפסיכולוגית עירית קליינר-פז, בעל טור ייעוץ בערוץ, מסבירה:

 

"לכל היצורים בטבע, והאדם בכללם, יש תגובות רפלקס כשהם נתקלים במצב מפתיע ומאיים של סכנה. התגובות האפשריות אינן רבות.

 

תגובת התקפה: כדי שזה יקרה, בעל החיים צריך לחוש ולדעת בגופו שהוא חזק ושיש לו סיכוי לנצח. אפשר לראות אצל כלבים שהם מביעים את חולשתם מול כלב גדול יותר בתנוחות של כניעה - התכופפות, כשכוש בזנב וכדומה.

 

תגובת בריחה: תתקיים ברוב המקרים כשהמותקף מרגיש מאויים, יודע שאין לו סיכוי לנצח בקרב ויש לו פתח מילוט ברור.

 

תגובת כניעה: אם שתי האפשרויות הראשונות (להילחם, לברוח) חסומות לנו, אנחנו נכנעים כדי להציל את מה שאפשר להציל. נותנים את הארנק לשודד כדי שיחוס על חיינו, ונותנים את הגוף לפלישה המינית מאותה סיבה, כדי שלא יקרה משהו יותר גרוע".

 

"אורנה סאמיט" כתבה בתיאור המקרה שלה משפט שעורר מחלוקת בתגובות: "עליתי עליו ותיקתקתי את העניין בחמש דקות". רבים מהמגיבים ראו את המשפט הנ"ל כבעייתי, כביכול הוכחה לכך שהיא לא עברה אונס. אבל מתוך ראייה רחבה יותר של תגובת ההישרדות הילחם-ברח-היכנע, אפשר להבין את הסיטואציה אחרת. להבין שהיא עשתה זאת מתוך כניעה למצב הדחק בו נמצאה, מתוך ניסיון לגרום לחווייה הקשה להיגמר כמה שיותר מהר.

 

המשפט "תיקתקה.." וכו' מתאר, לדברי קליינר-פז, את הפעולה של הכניעה. "ההתמסרות למגע המיני, שאין בו מצידה שום חשק, תשוקה או סקרנות, זה בדיוק כמו לתת את הארנק לשודד. זו כניעה של אשה לכוח של הגבר, ולכן, מה שהגבר עשה היה אקט כוחני ואלים, גם אם לא השתמש באלימות פיזית. זה שהוא לחץ עליה, כעס, הפעיל מניפולציות רגשיות וסגר את הרכב שלה בחניון - כל אלו כנראה היו מספיקים באותה סיטואציה כדי להכניס את הבחורה לחוויה קשה של חוסר ברירה וחוסר אפשרויות מילוט והצלה".

 

לדברי קליינר-פז, לגבי המקרה הספציפי, נראה לכאורה למתבונן מהצד שהיו לבחורה דרכי מילוט - להשאיר את הרכב בחנייה ולברוח מהדירה וכדומה. אבל זה רק לכאורה. "נשים רבות, בתוך המצב המבלבל שמתחיל מדייט, שיש בו שרידים של תחושת חיזור, יחד עם ההרגשה שהסכנה הולכת וסוגרת עליהן, מתבלבלות. שיקול הדעת נפגע מעוצמת הרגשות של חרדה, ואז האדם (כמו בעל החיים) בוחר את האופציה שנראית לו הכי נגישה והכי הישרדותית לאותו רגע. 'אורנה סאמיט' תיארה מאוד יפה את תהליך החשיבה. מבחינתה, לא היה סיכוי לתקוף, ולא היתה אפשרות לברוח. בחוויה הסובייקטיבית שלה כל הפתחים למילוט היו סגורים. ולכן נותרה לה דרך הישרדות אחת - להיכנע לתוקף ולתת לו את מבוקשו, כדי להציל את חייה ולצאת מהסיטואציה האיומה מהר ככל שאפשר".

 

הפסיכולוגית מפנה אותנו למשפט החשוב "אל תדון אדם עד שתהיה במקומו". לדבריה, זו חוכמה קטנה מאוד לשבת מול המחשב בביטחה ולומר "אבל היא יכולה היתה לעשות כך וכך". ברור שתיאורטית היא יכולה היתה לעשות כל מיני דברים. אבל בפועל, מה שהיא עשתה זה מה שהיא היתה מסוגלת לעשות.

  

גם בדימוי הסטריאוטיפים של האונס שיש לנו בראש, זה שתואר בתחילת הכתבה הזאת, בסופו של דבר האשה נכנעה, אם על ידי חבלים, או אם על ידי כוח ששיתק את התנגדותה או מכות שעילפו אותה.

 


מבחינה חוקית ומשפטית - מה הוא אונס. לפי החוק, אונס הוא:

אינוס - תיקון: תשמ"ח, תש"ן, תש"ס(5), תשס"א(5)

 

(א) הבועל אשה -

 

(1) שלא בהסכמתה החופשית;

(2) בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה;

(3) כשהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, אף בהסכמתה; או

(4) תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית;

(5) תוך ניצול היותה חולת נפש או לקויה בשכלה, אם בשל מחלתה או בשל הליקוי בשכלה לא היתה הסכמתה לבעילה הסכמה חופשית;

הרי הוא אונס ודינו - מאסר 16 שנים.

 

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), דין האונס - מאסר 20 שנים אם האינוס נעשה באחת מנסיבות אלה:

 

(1) בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים ובנסיבות האמורות בסעיף קטן (א)(2) ,(1), (4) או (5);

(2) באיום בנשק חם או קר;

(3) תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית או הריון;

(4) תוך התעללות באשה, לפני המעשה, בזמן המעשה או אחריו;

(5) בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לביצוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם.

 

(ג) בסימן זה -

"בועל" - המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האשה.


 

הפרשה המזעזעת בקיבוץ שמרת היתה נקודת ציון חשובה בהתייחסות לאלימות המינית ובמלחמה בקשר השתיקה. בחוות דעתו כתב השופט חשין: "כבוד האדם - כבוד האשה וכבוד הגבר באדם, יחייבנו לומר, כי מעשה אישות מחייב הסכמה בין השניים השווים זה לזה. חייבת שתהיה הסכמה בין שני בני הזוג".

 

אם בבית המשפט המחוזי הנאשמים זוכו מחמת ספק מכיוון ש"אם הנאנסת לא הביעה מפורשות סירוב לקיום יחסי מין, הרי שלא מדובר כאן באונס", בבית המשפט העליון ארבעה מהנאשמים הורשעו פה אחד. בפסק הדין נאמר כי חובה על הגבר לחפש ולוודא את ההסכמה המפורשת של האשה לפני מגע מיני איתה. כלומר- לא רק כן או לא לשמוע "לא", אלא לשמוע "כן".

 

המשפט ההוא גם התייחס להתנהגות של הקורבן, לפני או אחרי האונס. עורכי הדין של הנאשמים טענו שהמתלוננת התנהגה בצורה מופקרת, שכבה עם כמה מהנאשמים לפני המקרה, ולכן, לטענתם, לא באמת היה שם אונס. פסק הדין של בית המשפט העליון מראה למעשה על שינוי הגישה: אם קודם לכן התנהגות מינית מתירנית, התנהגות פרובוקטיבית או היעדר התנגדות פעילה ויחסים קודמים עם התוקף נלקחו כ"אשם תורם" למעשה האונס, ומכאן הקלה על עונשו של האנס ואף הביאה לזיכויו, במקרה הנ"ל יש הבנה לסיטואציה הבעייתית בה נמצאה המתלוננת והבנת יחסי אי השיוויון החריפים בינה לבין הנאשמים. לכן בית המשפט קבע שלא ניתן לדרוש מאשה להתנגד באופן פיזי, אקטיבי, נמרץ ויסודי במצבים משפילים וקשים של אונס, ושיש להבין את היעדר היכולת לחשוב במצבים אלה באופן מסודר ורציונלי, את הקושי לנתק את הקשר ולהמרות את פי הנאשמים ואף להתמהמה בהגשת התלונה. 

 

בהתקיים יחסי מרות, אין הסכמה חופשית

בשנת 2001 נקבע בבירור בחוק העונשין שבהיעדר "הסכמה חופשית" (להבדיל מהסכמה סתם), קיומם של יחסי מין הוא בגדר אונס. בית המשפט העליון הבהיר שאין לדבר על הסכמה חופשית במקרה בו מתקיימים יחסי מרות, ובעיקר פער היררכי עצום בין הגבר לאשה.

 

אבל הבעיה העיקרית והשקטה היא, שרוב מקרי האונס כלל לא יוצאים לאוויר העולם, לתקשורת, למשטרה או לבית המשפט, מהרבה סיבות: תחושת בושה והאשמה העצמית של הקורבן, פחד מפני התוקף וחוסר רצון לחוות שוב את המקרה, לדבר עליו ולהתעמת איתו, וגם פחד מפני סנקציות חברתיות. על כך – בכתבה הבאה.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: גטי אימג' בנק ישראל
אחת מכל שלוש נשים תעבור תקיפה מינית במהלך חייה
צילום: גטי אימג' בנק ישראל
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים