מרד הבתים העצובים
"מהומת אלוהים משתררת במקום הקדוש ההוא, בו רחוב אלנבי הגוסס מרים את נס המרד הגדול". יוסי אבני-לוי חולם על היום בו רחוב אלנבי הכעור והמוזנח יזכה לתהילה שמגיעה לו
יש ואני חולם על מרד הבניינים העצובים והמתפוררים של מרכז תל אביב.
המרד מתחיל בכיכר מוגרבי, במקום בו רחוב אלנבי העגום מתחיל את ירידתו העלובה אל הים. לפתע פתאום צצים על הכביש פחים חלודים, שברי רהיטים ישנים, תריסים שחווקיהם נשברו, גושי בטון מעוכים בעפר. די! איננו יכולים עוד! הבניינים הישנים של תחילת המאה יורקים מקרביהם בכעס את תכולתם הרקובה, ומקיאים אל הרחוב את הזעם שהצטבר בהם זה מאה שנים.
האוטובוסים, שביום כתיקונו ממלאים את הרחוב בשאגתם המפייחת, מרעידים את היסודות ופולטים פיח רעיל לכל עבר, פשוט אינם יכולים לנסוע. מפלצות המתכת הכחולות עוצרות בהפתעה מול המכשולים שנערמים מולן ברחוב, כאילו אלף עקרות בית נזעמות הפכו בבת אחת את תכולת בתיהן החוצה. נהגים קצרי רוח יורדים מהאוטובוסים המטרטרים הפולטים עדיין גזים רעים, וצועקים זה אל זה חוצפה! שערורייה! סקנדל! ומהומת אלוהים משתררת במקום הקדוש ההוא, בו רחוב אלנבי הגוסס מרים את נס המרד הגדול.
גם בניינים צריכים אוויר נקי (צילומים: לוקאס ורובל)
צפירות האוטובוסים מחרישות אוזניים, אולם הבתים הישנים אינם נבהלים כלל. גם ניידות המשטרה הראשונות המפלסות את דרכן אל זירת האירוע המוזר אינן מפחידות את הבתים היפים והאמיצים הללו, שכבר ראו את העותומנים, ואחריהם את הבריטים, ואחר כך את פקידיה של המדינה העברית, וכעת גמרו אומר להתקומם נגד עריצותם של הכיעור ושל ההזנחה. שוטרים כרסתניים במדים מרושלים משוחחים ביניהם בהתרגשות באינסוף טלפונים ניידים, גם עיתונאים זריזים באים לצלם את הנעשה. מי עצר את התנועה? ידו של מי במעל? כולם מתווכחים בקולניות, והנה תגבורת ראשונה נשלחת כדי להזיז את שברי הפסולת והעציצים המגירים עפר ופח, גבס ופלסטיק מרקיב ומצחין.
אבל בחלום המתוק על המרד, מאומה לא עוזר להם. זו הנקמה שלנו! הבתים נוהמים את כאבם דרך החלונות הפעורים. מכל עבר מושלכת אל הרחוב אשפה שכיסתה כל השנים את היופי. קירות זמניים נעקרים מחזיתות הבתים הישנים, ונזרקים בחמת זעם אל האספלט הלוהט. שלטי מודעות מכוערים נתלשים ביד נעלמה מעל כרכובים נהדרים, שיד אמן פיסלה על גזוזטראות לפני דורות. והפח המכסה על כוכי ממכר ועל סככות צואות ועל חנויות הבגדים הזולים, גם הוא נקרע כמו מסיכת נייר מעל הבתים שאינם יכולים לסבול את הכיעור הזה, ומוטח באנחת רווחה אל הכביש שערימת גרוטאות מתגבהת בו.
די, הגיע רפש עד הגג, הבתים קמים לנקום את נקמתם. את ניקמת הגימנסיה הרצליה לא נקמנו, וכעת בא תורנו. אם לכם לא איכפת, אנחנו איננו מוכנים לגסוס עוד ולמות.
הגיעה העת להתקומם נגד עריצותם של הכיעור ושל ההזנחה
והרחוב דומם לגמרי. מרד הבתים הישנים ניטש בעוז. שום אוטובוס אינו יכול להיכנס אליו. הבתים המתפוררים והיפים קמים משבי שנותיהם הרבות, מנערים את זיקנתם מעל חמוקי האבן והלבנים והטיח הישן והטוב, ומטכסים ביניהם עצה ותכסיס. ומשהו נפלא מתרחש אט אט לנגד עיניהם המשתאות של האזרחים הרבים, שצועדים העירה בעיניים פעורות לרווחה. כי הבתים מתעוררים לחיים. במקום בו נתלשה כרזת פרסומת מכוערת בפינת מזא"ה נחשפת מרפסת חיננית שלא נודעה עד כה. ברחוב מונטיפיורי הועף ממקומו קיר בטון צחיח, והנה חזית מקסימה שבה ומתנוססת לתפארה. ובפינת גרוזנברג מרים את ראשו צריח אדמדם יפהפה, שיד אוהבת בנתה בקפידה לפני שמונים שנה, ומאז הוסתר מאחורי קיר גס וכרזה דוהה של בית ממכר להלבשה תחתונה.
הביטו וראו! קוראים זה לזה עוברי אורח נדהמים. תריסי עץ ישנים נצבעים לפתע כחול וירוק ואדום. מרפסות חביבות, שמשפחות של פועלים ושל סנדלרים ושל חייטים ישבו בהן לפני תשעים שנה ושתו תה של ערביים, נמלאות מחדש עציצי פרחים ונוי. חוטי חשמל כעורים שמסתירים את יפי הבתים נקרעים באחת, ועיר חדשה ישנה צצה מתוך ההריסות הקדושות של רחוב אלנבי, עיר שפיארו אותה ארכיטקטים בודדים כמוה, וביניהם יהודה מגידוביץ' ואלכסנדר לוי ויוסף ברלין וחולמים אחרים, שרצו לבנות כאן עיר לבנה, טובעת בחול ובשמש. רחוב אלנבי הגרוטאתי, הדהוי והמוכר עד לזרא נהרס במחי יד אחד, ומתחת לקורי העכביש המאוסים נגלה במלוא תפארתו רחוב אלנבי הישן והנפלא והסמוי מן העין, אלנבי של נחום גוטמן ושל שיירות הגמלים ושל עצי התפוז ושל הבתים הרכים, ארמונות קטנים של צריחים ומרפסות תלויות ובתי חמודות צבועים לבן.
והבתים הקמים לתחיה מותחים את זרועותיהם ומתחילים לנשום. הם מתמלאים חיים וצבע. ראו, הכרכרות חוזרות! הם משוחחים זה עם זה בחדווה. והשקט הנעים הזה! הבתים שמחים כמו ילדים. לבלי שוב נעלם לו הרעש האיום של האוטובוסים, שכבר ששים שנה חלחל וזיהם את ריאותינו, הרעיד את יסודותינו, סדק את קירותינו ונפח על פנינו נפיחות של פיח ושל טינופת.
מכל עבר מושלכת אל הרחוב אשפה שכיסתה כל השנים את היופי
האם אינם מתביישים, בני אדם? הבתים היפים לוחשים בעלבון אל האנשים הנקבצים לחזות בפלא הזה, עיר חדשה-ישנה יפה קמה לתחייה וצצה במרכז תל אביב. כבר ששים שנה איננו מצליחים לישון ברעש האיום, הבתים מאשימים, איננו מצליחים לנשום בזוהמת הפיח של האוטובוסים שלכם. גם בניינים צריכים לישון, הם מוחים דמעה. גם בניינים צריכים אוויר נקי. מדוע עוללתם זאת לנו? אתם, שהוריכם וסביכם בנו אותנו באהבה ובידיהם החשופות וברינה, מדוע באתם אתם, והזחלתם אל עורקינו את רעל האוטובוסים הארורים? מדוע הפכתם אותנו לאחוריים הצואים של עירכם? מה עשינו לכם רע, רגע לפני שאתם חוגגים לעירכם יובל של מאה שנים? שואגים הבתים ביום המרד הגדול.
והחלום מפכה בי חיים וצבע עד שאינני יכול לשאת את הריגוש הזה. את החשבון בבקשה, אני מורה למלצרית החביבה שכבר מפנה את הספלים. מעבר לזגוגית המאובקת זורמים אוטובוסים כמו פרים של פלדה בזירה שאין לה סוף. קו ארבע וקו שמונה עשרה וקו ששים ואחת וקו עשר וקו שלושים ושתיים ועוד ועוד. הדוחק רב והשמש קופחת והמהומה עולה עד לב שמיים. ובין חוטי החשמל והקירות הטרומיים והמבנים הכעורים, העשויים פח משחיר מרקב ופלסטיק מלוכלך, עומדים הבתים העצובים והגוססים של רחוב אלנבי, ועוצמים את עיניהם מרוב בושה.
- יוסי אבני לוי הוא מחבר הספרים "איש ללא צל" ו"דודה פרהומה לא היתה זונה".
לפנייה לכתב/ת 
