מי גאון של דני?

המונח "גאון" מופיע גם בכותרת ספרו האוטוביוגרפי החדש, "להיתקל בגאונים: חיי בתוך עסקי הרוקנ'רול". שם הספר לקוח, בעצם, מציטוט של אחמט ארטגן, המייסד האגדי של חברת התקליטים "אטלנטיק", שגילה וטיפח את ריי צ'ארלס ואריתה פרנקלין. ארטגון סיפר לדיוויד גפן, איל המוזיקה שהיה אז בתחילת דרכו, כי "כדי להתעשר בענף המוזיקה עליך לחפש עד שתיתקל בגאונים וכשתמצא אל תרפה מהם". בכל מה שנוגע לעבודה עם גאוני הרוקנ'רול, הרקורד של גולדברג לגמרי לא מבוטל.

עם רוברט פלאנט מלד זפלין."חשבתי שאוכל לעשות הכל" (צילום: Neal Preston)

 "אף אחד לא נעשה רוק סטאר במקרה או בניגוד לרצונו", אומר גולדברג בספר. הוא אמור לדעת, כמי שנגע והניע את הקריירה של כוכבי רוק רבים: הוא שימש כאיש יחסי הציבור של להקות-על כמו לד זפלין, Kiss ו-ELO והיה שותף להפקה ולבימוי של סרט התעודי הפוליטי סביב מסע ההופעות "No Nukes", בו השתתפו ברוס ספרינגסטין, גיל סקוט-הרון וג'קסון בראון. בהמשך, החל גם לנהל קריירות של אמני רוק. הוא היה המנהל האישי של נירוונה, הרוקיסטית בוני רייט, שקטפה ארבע פרסי גראמי, המלחין והזמר המנוח וורן זיבון, הביסטי בויז, ריקי לי ג'ונס ורבים אחרים.

אחד ההישגים הבולטים הראשונים בקריירה שלו כמנהל אישי היה החתמתה של הזמרת סטיבי ניקס. כשפגש אותה לראשונה, ב-1977, החל האלבום "Rumours" של להקתה פליטווד מק, לשבור שיאי מכירות. "היא יצאה עם ידיד שלי וגיליתי שהיא לא מרוצה מהאופן שחברת "וורנר ברדרז" טיפלה בה והיא חשה כאמנית סוג ב'. אפילו לא טרחו להחתים אותה על חוזה סולו וחשבו שלכל היותר תמכור 150 אלף עותקים, שבימים ההם לא היו מספר משמעותי." גולדברג, שאז התפרנס בקושי רב כיחצן, לא החמיץ את ההזדמנות והחתים אותה על יצוג מתחת לאפם של וורנר ואף הקים לייבל עצמאי שיוציא את אלבומיה. כשהוא נזכר בצעקות שחטף ממנהלי וורנר על המהלך הזה, הוא מתקשה להבליע את חיוכו. 20 שנה מאוחר יותר, הוא עצמו ישב על כסא המנכ"ל בתאגיד המוזיקה הענק הזה.

גולדברג, בשלהי שנות ה-50 לחייו, נראה צעיר מגילו. הוא ניו יורקי בן להורים יהודים ליברלים (אם תרצו, שמאלנים) מובהקים שהותירו את חותמם גם בהשקפת העולם הפוליטית שלו. הוא דמוקרט מוצהר, פעיל בארגוני זכויות האזרח ואפילו ניהל זמנית את רשת הרדיו הליברלית הכושלת, אייר אמריקה.

קוביין. אינטימיות ואינטראקציה נהדרת עם הקהל (צילום: Gettyimages)

מנהלים אחרים בענף הגיעו עם רקע בהפקת תקליטים, שיווק או עריכת דין. גולדברג, מעריץ רוק מושבע, חב את הקריירה שלו לאהבתו הגלויה והבלתי מתפשרת לרוקנ'רול ומצהיר שפשוט היה לו המזל להיות במקום הנכון בזמן הנכון ובסיטואציות שהפכו להיסטורית רוק.

את דרכו המקצועית החל גולדברג דווקא כעיתונאי ומבקר רוק בשלהי שנות ה-60 ומודה בפה מלא שאהבתו לרוק לא תרמה בהכרח לכישוריו העיתונאים. למרות זאת, כתבותיו פורסמו בעיתונים נחשבים כמו "רולינג סטון", "בילבורד", ה"לוס אנג'לס טיימס" וה"וילג' ווייס". בין השאר, התמזל מזלו לסקר פסטיבל רוק קטן וזניח בצפון מדינת ניו יורק בשם "וודסטוק". "לא הייתי עיתונאי מוצלח ולא יכולתי לכתוב ביקורות, כי הייתי נלהב מדי. אהבתי את כולם וקשה היה לי להיות ביקורתי. אם הייתי מצליח כעיתונאי, הייתי ממשיך לעשות את זה. עברתי ליחצנות כי זה איפשר לי להמשיך להיות נלהב ולהתפרנס". 

לעשות כסף עם כל אחד

בשנות ה-90 אייש גולדברג תפקידים בכירים בכמה חברות התקליטים המובילות בענף - מרקורי, וורנר ואטלנטיק - ואף הקים מספר לייבלים עצמאים, שקבעו שיאי מכירות בנישה העצמאית. היום הוא בעליה של "גולד ווילאג' אנטרטיינמנט", חברת ניהול אמנים עצמאית שמיצגת אמני רוק מבטיחים ויחודיים. בין האמנים הללו אפשר למצוא את סטיב ארל, טום מורלו מ"רייג' אגנסט דה משין", אליסון מורר ואחרים. ממש לאחרונה הוא צרף לרשימה שלו גם את... דויד ברוזה.

גולדברג: "ברוזה הוא אמן מבריק מאין כמותו. אני אייצג אותו ואנסה לעזור לו לתכנן את המהלך הבא בקריירה שלו. פגשתי בו לפני מספר חודשים אבל אני מכיר את המוזיקה שלו כבר שנים וזוכר היטב כשהוא הוחתם בארה"ב ושיתף פעולה עם ג'קסון בראון. הוא יהיה האמן הישראלי הראשון שלי."

עד כמה אתה מכיר את המוזיקה הישראלית ומוזיקאים ישראלים בכלל?

"אני לא מכיר מוזיקה ישראלית ואני לא זוכר אפילו אם פנו אלי מישראל. אני לא עוקב אחר כל סוגי המוזיקה ברחבי העולם. כל הקריירה שלי התבססה על מוזיקה בארה"ב ועד עכשיו התמקדתי בשוק האמריקאי בלבד. זה שוק מאד פרובינציאלי אבל גדול דיו כדי להביא פרנסה.

"מבחינה היסטורית, אמנים בינלאומים ולא רק ישראלים, אלא צרפתים, איטלקים או רוסים, לא הצליחו במיוחד בזירת הרוק או הפופ בארה"ב. אמנים מבריטניה, קנדה או אוסטרליה דווקא כן. בשלב הזה של הקריירה שלי, אני מייצג גם אמנים בינלאומיים, כמו הלהקה השבדית The Hives וכמו ברוזה ואני פתוח לעשות כסף עם כל אחד. מובן שחייבים להיות שם הגיון ותכנית פעולה יעילה".

כעיתונאי לשעבר, ודאי יש לך דעה מגובשת על כתבי המוזיקה כיום.

"אני מאמין שמרבית העיתונאים בתחום המוזיקה די רציניים. אתה עושה את זה כי אכפת לך ממוזיקה. הרי לא תתעשר מכתיבה על מוזיקה. אני חושב שעיתונאי המוזיקה והמבקרים די כנים ואני כמובן אוהב אותם במיוחד אם הם כותבים ביקורת טובה על הלקוחות שלי.

מה הניע אותך לעבור לניהול קריירות של כוכבי רוק?

"האמת היא, שתמיד רציתי להיות מנהל אישי, כי תמיד הרשים אותי הזוהר והכוח שהיה למשל לפיטר גרנט (המנהל האגדי של לד זפלין). ראיתי את זה גם כתפקיד חשוב בחייו של אמן והזדמנות לעשות יותר כסף, אבל לקח לי הרבה שנים עד שהפכתי לסיפור הצלחה.

"כשעשיתי יחסי ציבור עבור לד זפלין, היתה לי היהירות הזו, שאוכל לעשות כל דבר. זה לא היה נכון תמיד אבל לפחות כך האמנתי. למדתי הרבה על האספקטים האחרים של עסקי המוזיקה: למשל, ההופעות או העבודה עם סוכנויות האמנים. אבל עברו כמה שנים טובות עד שהשגתי לקוחות רציניים. אתה צריך מוניטין, כדי שאמנים יבטחו בך וישכרו אותך כמנהל שלהם. זה היה תהליך ארוך עם שנים של נסיונות עד שלאט לאט בניתי מוניטין."

קיס עם סימונס משמאל. אין רגע מבוזבז (צילום: Gettyimages)

גולדברג, אגב, לא מהסס להתוודות בספרו כי תמרן את אמצעי התקשורת לטובת לקוחותיו. כשהוא נשאל אם גם הוא, כמו כמה חברות תקליטים באותה תקופה, השתמש ב-Payola, כלומר שיחוד שדרני הרדיו דרך טובות הנאה כדי שישמיעו את לקוחותיו, הוא עונה: "אני בעד לגבּות ולתמוך באמן בכל דרך שתוכל".

ההצלחה שלו עם ניקס ושאר האמנים, לפחות מן המשתמע מספרו, מתגמדת בהשוואה לקשר שיצר בתחילת שנות ה-90 עם להקה אנונימית דאז בשם נירוונה. להקה שהונהגה בידי גיטריסט, מלחין וסולן כריזמטי שענה לשם קורט קוביין.

ידעת כבר אז שמדובר בגאונים האלה שכל מנהל חולם להתקל בהם?

"הבנתי את זה בפעם הראשונה שראיתי אותם בהופעה, במועדון פאלאס בלוס אנג'לס. זה היה עוד לפני שהאלבום Nevermind יצא ועד לאותו רגע לא הבנתי עד כמה הם מוכשרים ואיזו אינטימיות ואינטראקציה נהדרת היתה להם עם הקהל".

נירוונה היתה חתומה באותה עת על חוזה הקלטות ב"גפן רקורדס", החברה של דיוויד גפן (ההוא מהציטוט של ארטגון), אליה עברה מהלייבל העצמאי סאב פופ. "גפן" שילמה לכל אחד מחברי הלהקה 50 אלף דולר. חברי נירוונה גייסו כמנהל את גולדברג, שהפך מהר מאד לידידו הקרוב של קוביין ואשתו הטריה קורטני לאב.

אלא שלמרות ההצלחה, כידוע, התמכר קוביין להרואין ועד מהרה נסחף במערבולת שאת סופה הטרגי גולדברג לא יכול היה למנוע. קוביין כבר אושפז פעם אחת (ברומא) לאחר שנטל מנת יתר. מאוחר יותר הוזעק גולדברג בדחיפות לסיאטל על ידי קורטני לאב, כדי לסייע בתהליך הגמילה של קוביין. זו היתה הפעם האחרונה שיראה את קוביין בחיים: עם צאתו ממכון הגמילה, באפריל 1994, התאבד קוביין ביריה.

"קורט קוביין" כותב גולדברג בספרו, "היה גדול הרוקיסטים איתם עבדתי. הוא לא היה רק אמן רוק חריג ופיקח אלא גאון אמיתי. יחסיי איתו היו החשובים ביותר בקריירה שלי. כשהייתי המנהל שלו עשיתי עבודה טובה וכשהייתי חבר שלו, נכשלתי." בשיחה איתו אומר גולדברג, "לעתים אני מפתח ידידות עמוקה עם אלה שאני עובד איתם. ובהחלט חשתי כך לגבי קורט, כי למדתי להכיר אותו אישית", ובכך חותם ביובש את הפרשה.

לאחר מותו של קוביין צצו באינטרנט שמועות שהוא לא התאבד אלא בעצם נרצח, תאוריה שגולדברג שלל תמיד על הסף. הוא מספר שבמהלך קידום המכירות לספרו בסיאטל, נאלץ להתעמת עם אחד מאותם חסידי גרסת ההתאבדות.

חילוקי דעות פוליטיים

גולדברג טוען בספרו שהוא אינו יכול להיות אובייקטיבי באשר לענף ובמיוחד באשר לאמנים שיצג ועדין מייצג. "אני אוהב את כולם" הוא שב ומציין בספר, אבל קשה שלא לתהות את מי הוא עוד דירג בצמרת ההעדפות שלו. "ידעתי שוורן זיבון וסטיבי ניקס הם מיוחדים עוד לפני שעבדתי איתם. הם כבר רשמו הישגים משמעותיים ואני לא גיליתי אותם, אלא הצטרפתי למשהו קיים כדי לנהל את השלב הבא בקריירה שלהם."

אחד הלקוחות הבולטים של גולדברג, לפחות בשלב היחצני של הקריירה שלו, היתה להקת הרוק התיאטרלית, קיס, שאת פעילותה ניהל ביד רמה הבסיסט ג'ין סימונס, שידוע גם כחיים ויץ הישראלי מחיפה. סימונס הוא דמות מוכרת למדי בנוף ההוליוודי ומנהל העסקים והמסחור הנוכחי של קיס, שהפך בשנים האחרונות מסלבריטי של רוק גם לכוכב ריאליטי ומככב בסדרה על משפחתו וב"בית הספר לרוק".

איך היה לעבוד איתו?

"נהדר. הוא לחלוטין מקצוען וממוקד מאד. הוא איש עסקים בעצמו, לא רק אמן ותמיד היה כיף לעבוד איתו כי אף פעם לא היה רגע מבוזבז".

האם אתם מיודדים ושומרים על קשר?

"לא לעתים קרובות, אבל דיברתי איתו ועם פול סטנלי (הגיטריסט והסולן של קיס) לקראת סיום כתיבת הספר. ג'ין היה מאד נחמד אלי ונתן לי ציטטות נהדרות לספר. אנחנו לא מסכימים על הפוליטיקה האמריקאית: לדעתי הוא הצביע עבור מקיין ואני עבור אובמה, אבל זו אי-הסכמה ידידותית".

איך היחסים עם שאר הלקוחות לשעבר?

"לרוב טובים, למרות שאני לא רואה אותם לעיתים קרובות. מובן שיש גם קשרים פחות טובים, אבל למיטב ידיעתי אין לי בעיות עם אף אחד. היחס ללקוחות לשעבר הוא כמו לבני מחזור. אתה יכול להיות מאד קרוב אליהם, אבל כשאתם לא באותו בית ספר אין כל כך הרבה על מה לדבר. אולי לא תדבר איתם לעיתים קרובות אבל כשאתה רואה אותם, ברחוב אתה מתרגש ושמח כי אלה אנשים שהיו קרובים אליך".

האם הם קראו את הספר או שיתפו פעולה בכתיבה?

"אני לא יודע אם קראו. פרט לג'ין סימונס, דיברתי בזמן הכתיבה גם עם בוני רייט ועם כריס נובוסליק (הבסיסט) מנירוונה, שאיתו אני מדבר לעתים יותר קרובות, כי גם הוא אקטיביסט פוליטי ויש לנו עניין משותף".

מה אמרה קורטני לאב על הספר?

"אני לא יודע אם קראה אותו, אבל שמחתי לשמוע ממנה היום, כי לא דברנו מאז אוגוסט. לפחות נראה שהיא לא כועסת עלי".

אז נתקלת באיזשהו גאון לאחרונה?

"זו כותרת טובה לספר ולא בדיוק ההגדרה שלי. אני אוהב את כל מי שאני עובד איתו ואני מסור לו ומאמין שהוא מאד מיוחד ומוכשר. סטיב ריי, או טום מורלו, הגיטריסט של רייג' אגנסט דה משין ואפילו ברוזה - אני לא בטוח אם הם יהיו גדולים כמו לד זפלין, אבל הם משאירים את חותמם.

"סטיב ארל, למשל, לא הגיע עדיין להצלחה מסחרית מסיבית, אבל שני האלבומים שלו גרפו פרסי גראמי ויש לו קהל נאמן באירופה. אני בהחלט רוצה להביא אותו לישראל ודויד ברוזה אמר שינסה למצוא דרך להביא אותו לשם בשנה-שנתיים הקרובות".

בינתיים גולדברג ועמיתיו בענף המוזיקה מנסים להסתגל לתנאי השוק החדשים, שנוצרו עקב המהפך הדיגיטלי וכיבוש הענף בידי האינטרנט. את השינוים האלה הוא מקבל ברגשות מעורבים. "הערך השיווקי של האינטרנט הוא נהדר לאמנים והוא יעיל גם בכל מה שנוגע לחיבור בין האמנים למעריצים, רק שזה לא מייצר מספיק כסף, בכל מה שנוגע למכירות אלבומים. הבעיה היא שאתה יכול להשיג את המוזיקה בחינם ואם אתה לא רוצה לשלם אין לזה השלכות. זו מציאות שאנחנו חייבים לחיות איתה."

ואיך האמנים מסתגלים למציאות הזו?

"מכירת אלבומים חדשים היא חלק קטן מזרם ההכנסות שלהם. לאמנים יש ערוצי הכנסה אחרים והם יכולים לעשות הרבה כסף מהופעות ומכירת זכיונות למשחקי וידאו ותכניות טלויזיה. אותם אנשים שלא רוצים לשלם 15 דולר לאלבום, ישלמו 20, 40 או אפילו 100 דולר לכרטיס למופע ו-25 דולר לחולצה למזכרת".

וחברות התקליטים?

"הן בטח אמרו לעצמן, 'וואו האינטרנט - זה בטח יהיה גדול!', אבל הטכנולוגיה בלתי הפיכה והן מרגישות כמו מוכרי הקרח, כשהגיעו המקררים. זה תהליך שאי אפשר להחזיר אחור וחברות התקליטים לא ישובו להיות מה שהיו".