יומנו של מנכ"ל מובטל - מי נוסע באוטובוס?

אני מתעורר מאוחר, כרגיל. שום דבר חדש. אבל הפעם עם הרגשה מטרידה שיש איזו משימה חשובה שעלי לעשות היום. מול המראה בחדר האמבטיה אני נזכר בבהלה - זה יום ההתייצבות בלשכת התעסוקה. למה הייתי חייב לדחות את זה לתאריך האחרון בחודש? אני מתלבש במהירות, מחטט בארנק ומגלה שאין לי מספיק כסף למונית. אני תקוע. המכונית אצל אשתי, ואת הרכב הצמוד שלי כבר החזרתי לחברה.

אני חייב להודות שהפרידה ממכונית המנהלים השחורה שלי קשה יותר מששיערתי. אני משתדל שלא לחשוב עליה יותר מדי, אבל האמת היא שאני מתגעגע אליה. מאוד. אני מתחיל להפנים את מלוא המשמעות של חסרונה. לא רק בגלל הפזומט שמילא בצייתנות את מיכל הדלק הענק מבלי שאטרח להעיף אפילו מבט במספרים המתרוצצים על הצג, אלא בעיקר בגלל הנוחיות.

אתם יודעים, כל העיסוק הזה בעניינים מטרידים כמו טסט שנתי, טיפול 10,000 או אפילו סתם תיקון פנצ'ר נחסך ממני ב-20 השנים האחרונות. אני חושב על זה עכשיו: הכול היה מסתכם בשאלה אחת של מנהל הרכב בחברה ''איפה המפתחות?'' והרכב היה חוזר אחרי כמה שעות, מתוקן, מצוחצח וריחני.

"אוטובוס? הגזמת לגמרי!"

אני מצלצל לאשתי. "אני באמצע ישיבה, אתקשר אליך בעוד שעה" היא אומרת בלחש. "חכי רגע, אל תנתקי", אני צועק, "אני צריך להגיע ללשכת התעסוקה ואין לי מספיק כסף למונית. יש איזה מקום בבית שאת מחביאה כסף?"

''תפסיק להיות היסטרי. אני לא יכולה לדבר עכשיו, סע באוטובוס".

"אוטובוס?! הגזמת לגמרי!"

"למה אתה עושה עניין מכל דבר?" לוחשת אישתי בקול רם, ''אמרתי לך, אני באמצע ישיבה, אתה כבר ילד גדול, תסתדר לבד'', ומנתקת.

אני באמת לא יודע איך אנשים מסתדרים בלי מכונית צמודה. אני יודע כמובן שיש אנשים שנוסעים באוטובוס, אבל אני לא מכיר אף אחד כזה (חוץ מהבן הצעיר שלי המשרת בצבא). כבר יותר מ-30 שנה לא ראיתי איך נראה אוטובוס מבפנים.

אבל היום אין לי ברירה.

לא הולך לקולנוע לבד

אני יוצא מהבית וצועד לכיוון תחנת האוטובוס השכונתית, מקווה שבשעת בוקר מאוחרת זאת איש מהשכנים לא יראה אותי בתחנה. על הספסל בתחנת העץ יושבים שני נערים לא מוכרים לי בתלבושת ספורט. אני מתיישב לצדם והם מפסיקים משיחתם הקולנית ובוחנים אותי. אני משוכנע שהם חושבים שאני לוזר. איזה מבוגר בן 50 נוסע באוטובוס בשכונה שלנו שבה לכל משפחה יש שתי מכוניות לפחות?

אני בטוח שאתם לא חלשי אופי כמוני, לכם הרי לא איכפת מה אחרים חושבים עליכם. אני יכול לדמיין את התגובות של התוקפניים שביניכם שילעגו לי על כך, אבל אני גם לא הולך לראות סרט קולנוע לבד, ולא יושב במסעדה לבד, כי אני לא רוצה שכל האחרים באולם או במסעדה יחשבו שאני בודד ואומלל.

"לא רוצה שיחשבו שאני בודד ואומלל" (צילום: ויז'ואל פוטוס)

אני מנסה להתעלם מהנערים שעדיין נועצים בי מבט. ילדים מפונקים ועשירים שאבא שלהם בטח איזה מנהל בכיר ועסוק ואמא משפטנית מצליחה. הם גם מעשנים סמים. בטוח. קשים אפילו. אני מתנחם קצת בעובדה שלאמא שלהם יש מאהב. גם לאבא. רואים מיד שהם ממשפחה הרוסה. בטוח. טוב, מה כבר אפשר לצפות מילדים שצוחקים על מובטלים?

"אני לא מחכה לאוטובוס - אני סתם נח"

"אני יכולה לשבת בבקשה? שלום אדון א', מה שלומך?" אני מבחין עכשיו באשה המבוגרת שעומדת לידי ונושאת סל פלסטיק גדול בידה. "נדיה שלום, לא שמתי לב שאת כאן. מה שלומך?" אני זז מעט ומפנה לה מקום על הספסל לצדי.

נדיה היא ערבייה מהעיר טייבה הסמוכה לעירנו שעבדה אצלנו שנים רבות כעוזרת בית, עד שביקשתי מאשתי שתפטר אותה לפני כמה חודשים. לא הרגשתי נוח להישאר במיטה ולהמשיך לישון כשהיא עסוקה בניקיון הבית. וגם הרעש של שואב האבק היה די מטריד למען האמת. מחיר הפיטורים הוא שהבית די הפוך בתקופה האחרונה. לפעמים, כשזה כבר עובר כל גבול, אני אפילו שוטף את הרצפה בעצמי, אבל זה סיפור אחר.

"אצלי הכל בסדר, ברוך השם", אומרת נדיה. "עובדת עכשיו אצל משפחת ר', מכיר?"

"מכיר, בטח מכיר. משפחה טובה", אני אומר ולפני שאני מתחיל לספר בשבחם של הבנים הגדולים המשרתים ביחידות מובחרות, אני נזכר שמדובר במחמאה מפוקפקת במגזר, ומשתתק. "מקולקל האוטו?" היא שואלת.

"לא, מה פתאום מקולקל", אני אומר במבוכה, מבוהל מהמחשבה שנדיה תגלה שאני נזקק כמוה לשירותי התחבורה הציבורית.

"לא נורא", אומרת נדיה, "אוטו בא ואוטו הולך, הכל מן אללה, העיקר הבריאות".

"הרעש של שואב האבק די מטריד" (צילום: index open) 

"לא, את לא מבינה, אני לא מחכה לאוטובוס", אני אומר, הולך ומסתבך בתוך המלכודת שיצרתי לעצמי. "אני סתם נח קצת. אני עושה קצת ספורט בזמן האחרון. הולך ברגל. זה טוב ללב. מה שלום סעיד?"

"ברוך השם, קוטף עכשיו את הזיתונים שלנו בכפר", אומרת נדיה ומוציאה מהסל קופסת פלסטיק קטנה, פותחת את המכסה ומציעה לי זית. "סעיד עושה בעצמו, קח קח, אל תתבייש".

אני לוקח זית שחור גדול, והיא שואלת - ''ואיך אצלך, יש כבר עבודה?''

"יש עבודה, ברוך השם", אני אומר, "הכל טוב, באמת".

"אז אולי יכולה לעבוד אצלכם עוד הפעם?" שואלת נדיה. "עבודה אצל ר' לא מספיק וגם האמת הייתי אוהבת בית שלכם הרבה".

"אני צריך לדבר עם אשתי, היא מתעסקת בעניינים האלו", אני מתחמק במבוכה. כמה שנים עבדה האשה הטובה הזאת אצלנו בבית? הרבה. הרבה מאד. "לקחו לי את האוטו ואין לי עבודה", אני אומר בשקט.

האוטובוס מגיע פתאום, עוצר בתחנה ופוער את דלתו הקדמית. אני נשאר לשבת בספסל. נדיה שכבר התרוממה ממנו מתיישבת גם היא. הנערים נבלעים בתוך האוטובוס. הנהג גוחן לעברנו ממושבו ואומר "מה קורה? עולים או לא?"

"תעלי, תעלי נדיה", אני אומר, רק זה עוד חסר לי היום, רחמים של עוזרת הבית שלי מטייבה. היא מטפסת במדרגות דלת האוטובוס ואני קורא אחריה "ד"ש לסעיד, באמת טובים הזיתונים".

אני ממשיך לשבת על הספסל עד שהאוטובוס נעלם מעבר לפינת הרחוב. אני מתרומם ומתחיל לצעוד לכיוון הבית. שתישרף לשכת התעסוקה, אני כבר אמצא איזה תירוץ לספר לאישתי.

בפרק הבא: עבודה בעיניים