מתוקה מתוקה, אבל מי נתן לה רישיון נהיגה?
הבחורה התעקשה תמיד לנהוג, ואני נעתרתי. תאונות קלות כאן, עבירות קשות שם, אבל הבחורה פשוט אוהבת לסחוט את דוושת הגז עד הסוף, ולך תעצור אותה. הצ'יזבט על אסנת
אסנת היתה נהגת גרועה. גרועה פחד. אלפיים שקל עלתה הדפיקה שהכניסה עם המרצדס שלה למיצובישי שלי. זה קרה ברחוב בוגרשוב פינת בן יהודה, אז נפגשנו לראשונה: "תגידי לי גברת איך את נוהגת?" יצאתי מהרכב שלי זועם ומתנשף.
"אני באמת מצטערת, אני אשמה!"
וזהו. התאהבתי בה מיד. התמימות הזו קנתה אותי לא פחות מהפטמות המזדקרות ברחוב הגשום.
"אבל אסור לך להודות באשמה", חייכתי ופסקתי לרטון. "מה, את לא יודעת, זה בסיסי..." ואז התחלנו לצחוק יחד, אבל היינו חייבים גם לזוז מהכביש.
"אני מה זה גרועה ברוורס וחניות. אני הרי אשה", קרצה, חייכה בזווית הפה והתנצלה. אז עזרתי לה להחנות שם בין שתי מכוניות כדי שלא נפריע. היא הודתה לי, והמבוכה כנראה מקרבת נפשות, אפילו זורה פתיתי רומנטיקה יש מאין. אסנת היתה חמודה ומתוקה בעיניי.
החלפנו פרטי פרטים והרומן יצא לדרך, תרתי משמע.
עם המרצדס הספורטיבית של אסנת היינו חורשים את כל הכבישים בארץ. נגב, גליל, גולן, וגם ירושלים ורמת אפעל. הבחורה התעקשה תמיד לנהוג, ואני נעתרתי, מתוך הבנה. תאונות קלות כאן, עבירות קשות שם, אבל הבחורה פשוט אוהבת לסחוט את דוושת הגז, ולך תעצור אותה.
"גברת, לא הפעלת איתות. רשיונות בבקשה!"
"גברת, לא נתת זכות קדימה, רשיונות!"
"גברת, כאן מותר 90 קמ"ש לא 120. רשיונות!!!"
"טוב, אני רואה במחשב שאת בסדר"
"את עוד תהרגי את שנינו", הייתי מתרגז, אבל בזה אחר זה ויתרו לה השוטרים. וגם אני. בלונדינית מחויכת עם משקפי שמש לעולם לא תקבל דו"ח תנועה במדינת ישראל. וגם אם זה לא מעוגן בחוק או תקנה, זו נורמה שהשוטרים כאן אימצו בחיבה. "טוב, אני רואה במחשב שאת בסדר", אומרים לה לובשי המדים, "אבל תסעי עכשיו בזהירות בסדר?" נראה היה כאילו מתחננים בפניה, ואסנת רק היתה צוחקת וממשיכה בשלה, מלטפת לי את העורף בחיבה.
סלחתי לה. בכלל, גברים נוטים לסלוח לנהגת השודים המתוקה שלידם.
"תגידי אסנת, מה זה צריך להיות?" אמרתי לה פעם בכביש הערבה. בעת שחזרנו מחופשה באילת פלוס תאונת דרכים קלה. בעיר הדרומית היא כמעט דרסה הולכת רגל ולבסוף התנגשה בתמרור. החלטתי להוציא קיטור, למען יחלחלו הדברים ומערכת היחסים הזו תוכל אולי לשרוד. "מה עובר עליכן ליד ההגה לפעמים?"
אבל היא קטעה אותי מיד. "אה, אז אולי זו בעיה של נשים באופן כללי? זה מה שאתה מתכוון?" סנטה. "אולי הנשים בעצם לא אמורות לנהוג מלכתחילה?" עיוותה פרצופה כמי שקראו עליו תיגר "אתה והשוביניזם החשוך הזה..."
"לא, אבל אם כבר העלית את הנקודה..." ופתאום נולד במוחי נאום חד וחריף, שכל כוונתו להתנגח בה ולהוכיח אותה על נהיגתה המרושלת: "תראי, אתן הרי כל הזמן עסוקות במחשבות, כל הזמן מעבדות מידע, כל הזמן טרודות במשהו אחר, נכון? וגם אין לכן ממש אומדן מרחק בכביש, את מבינה אותי, לא?"
"אודם, מסקרה, ואפילו מורטות גבות בזמן נהיגה"
היא הקשיבה ברוגז, ולא נתתי לה להשחיל מילה. בתגובה רק מעכה את דוושת הגז עוד יותר. "תראי למשל את אמא שלך, איך היא רוכנת על ההגה ומצמידה את האף לשמשה כשנוהגת ומסתכלת על המראה מקרוב. אשכרה מפחיד להסתכל! היי, מה זה עכשיו? אסנת, את טסה, תאטי בבקשה!" ניסיתי, אך לשווא. "רגע, והכרתי עוד כמה מבוגרות שנוהגות ב'נהיגת רכינה' כמו אמא שלך, ואת יודעת מה עוד? האיטיות. זה לא קשור אליך בכלל אבל זה מרגיז. ההיסוסים האלה, ותמיד בצד שמאל, נו.. זה מרגיז, אסנת, ויש עוד" ובקושי נשמתי "איפור! שזה בכלל אסון!" כמעט צעקתי, והיא רק שתקה והאדימה. טיפסנו ל-120 קמ"ש. "אודם, מסקרה, ואפילו מורטות גבות בזמן נהיגה. ראיתי. נשבע לך! אז אולי צריך להוריד את כולכן מהכביש ודי. מה דעתך?"
מערכת היחסים הזו יכולה היתה להסתיים בתאונה חזיתית. מד המהירות דגדג את ה-140, הרי אדום שממזרח נמרחו בשדה הראייה, ופרצופה של אסנת הפך סגול.
"אסנת, את תהרגי אותנו, נשבע לך, אני מקבל התקף לב, אני איתך גמרתי. בתל אביב אנחנו נפרדים. זה סופי. רבאק, איך את נוהגת?"
אבל ב-150 קמ"ש זה נגמר. "גברת, רשיונות בבקשה!"
והפעם כבר לא ציפינו לניסים. הפעם זו היתה שוטרת בלי שום סנטימנטים. "128 קמ"ש רשום אצלי, וזה הרבה מעל המותר, את יודעת?" נזפה בה השוטרת, וזה מזל, חשבתי, כי בפועל זו היתה טיסה מהירה בהרבה.
הדו"ח היה קטלני וכלל זימון לבית משפט, נקודות שחורות, וכמובן גם כאבים בכיס של אבא'לה של אסנת. בשארית הדרך בחזרה כמעט ולא דיברנו. לא מצאתי טעם ל"אמרתי לך". אסנת נראתה לי כפקעת עצבים.
כששכחה לאותת ימינה לבוגרשוב, הרגשתי שאני חייב כבר להעיר לה. וזהו. ההתפרצות שהיתה תלויה ועומדת התרחשה בבת אחת. בבושת פנים סולקתי מהרכב שלה ולצמיתות, איתי רק התרמיל האישי והזכרונות המשותפים. דרכנו נפרדו באופן הרמטי.
עבורי היתה זו הפרידה האזוטרית ביותר. אם צדקה אסנת או לא, אני לא לגמרי בטוח, וזה גם לא לגמרי משנה. כך או אחרת, אני תקווה שאסנת עדיין בין החיים, ואם לקחי הרשימה הזו ימנעו אפילו עבירת תנועה אחת בישראל... דיינו.
האימייל של חוץ פן
