הלוואי שראש העיר יעשה פחות

כל מי שנוסע בערי ישראל לא יכול להתחמק משלטי המועמדים לבחירות המקומיות. אחד מצהיר שהוא "100% עשייה". שני נשבע שהוא "רק עושה". שלישי מתרברב שהוא בכלל "לא מדבר". הדיבורים על עשייה מבטאים לעג למי שמעזים לחשוב, לשקול, להתייעץ, או חס וחלילה לא לעשות גם כאשר מוטב לא לעשות - כי מי שמסתכל בתוצאות העשייה של מנהיגינו המוניציפאליים רואה שורה ארוכה של ערים חסרות ייחוד וחסרות חיים.

זו יכולה להיות כרמיאל, או מעלה אדומים, או אשדוד או באר שבע – בכולן נמצא כבישים רחבים, שגודלם האימתני מבריח את הולכי הרגל, אשר מובילים למעגלי תנועה מרוצפים במרצפות אקרשטיין שבמרכזם עצי זית מגוחכים שנכרתו ונשתלו מחדש עם גזע ענק וצמרת קטנטנה. לכולן יש "רחוב ראשי" או "מרכז" שמת מבחינה מסחרית וקניונים מחוץ לעיר שחתומים על תעודת הפטירה. בכולן עומד היכל תרבות מפואר לכאורה, רק שלא מופיעים בו אמנים מקומיים, כי האמנים- כמו הרווקים, הצעירים והעשירים – ברחו לתל אביב יחד עם מרבית מקומות העבודה.

כיצד מדינה שגרים בה למעלה משבעה מליון תושבים, חלקם אינטליגנטים ותרבותיים למדי, לא מצליחה להצמיח ערים שיהיו יותר מחדר השינה של תל אביב? ערים שיש בהן ייחוד כמו באירופה? איך זה שראשי הערים שלנו עושים כל כך הרבה, והתוצאה בכל זאת כל כך לא מלהיבה, וזה עוד לפני שנכנסנו לנטייתן של כמה מהעיריות להיקלע לגירעונות תקציביים עמוקים?

הסיבה היא שהפוליטיקאים המקומיים באמת עושים, אבל לא תמיד חושבים מספיק על מה שצריך לעשות. הם בונים, כי נראה להם שתפקידם להיות בולדוזרים חסרי מעצורים. מגרש ריק, שממתין בסבלנות לדורות הבאים, כשיהיה באמת צורך לבנות עליו, הוא טריטוריה אבודה לגובי הארנונה. במקום שכל עיר תפתח סגנון מקומי ייחודי, כולם בונים עוד ועוד מאותו דבר.

לא מזמן ביקרתי עם חברים משוויץ במיני ישראל. כשהגענו למוצג שנקרא "עיר בבנייה" הם שאלו אותי "איפה זה?" מאחר שלא ידעתי, פנינו למנהל האתר שפסק: "תערובת של צפון באר שבע ומודיעין עם שכונה בכרמיאל". השוויצרים, שרגילים לגיוון ארכיטקטוני, שנותן לכל אזור גם במדינה קטנה אופי משלו וגאווה משלו, לא הצליחו להבין מדוע עיר בגליל נבנית כמו עיר בנגב.

הציבור הישראלי מגיב לשעמום העירוני באדישות פוליטית ובאחוזי הצבעה שהולכים ויורדים בבחירות המקומיות. רק 40%  טרחו להגיע לקלפיות בבחירות הקודמות לפני חמש שנים. הסקרים מנבאים כי השבוע המצב לא יהיה טוב יותר. גם התקשורת איבדה עניין במישור המוניציפאלי, וכמעט ולא מדווחת על הבחירות. זה כמובן לא עוזר להגדיל את העניין הציבורי. כך יוצא שציבור אדיש מוסר את השלטון המקומי לידיהם של בולדוזרים בזבזניים וחסרי השראה, שעבודתם רק מגבירה את השעמום ואת הגירעון התקציבי.

מה אפשר לעשות? לעשות פחות. עיר היא יצור חי ונושם, שמתפתח באופן טבעי. לא תמיד צריך לנווט אותו במרצפות אקרשטיין, היכלי תרבות ומעגלי תנועה. אם נביא שוב דוגמא מעבר לים – כמעט בכל עיר אירופאית או אמריקאית ישנו שוק איכרים אותנטי שעליו גאוות העיר. העירייה נותנת שטח בחינם ופוטרת את בעלי הדוכנים ממסים על הרווחים הזעירים. התושבים, מצידם, עושים את שאר העבודה.

בישראל, לעומת זאת, שוקי איכרים עירוניים הופכים בדרך כלל לארוחת טעימות במחירים מופרזים בחסות המסעדות שבסביבה – כי העירייה לא מוכנה לוותר על ליטרת הבשר שלה, ומתקשה לעכל יוזמות מקומיות שראש העיר לא עומד בראשן.

ראשי ערים שייתנו לערים לצמוח מלמטה – מתוך יוזמות ספונטניות של התושבים - יהיו לא רק חסכוניים יותר אלא גם יביאו לכך שהערים שלנו יהיו ייחודיות יותר ומעניינות יותר, ערים שתושביהן ירצו להשתתף בבחירות המקומיות ולא להביט בהן באדישות.

ד"ר אמיר חצרוני, מרצה בכיר לתקשורת במכללת עמק יזרעאל